יום רביעי, 26 באוקטובר 2011

מרגע שנכשלו המאמצים האחרונים בבית המשפט ברור היה שהעלמותו של המכתש היא עניין של זמן קצר. הרגשתי צורך להפרד מהמקום שהיה חלק בלתי נפרד מחיי.(פורסם בבלוג של שלמה מן)

פרידה מהמכתש

עם נפילת החומה המזרחית מת היום המכתש באופן רשמי * יוסי עוז שתיעד בשבועות האחרונים את הריסת המגרש נפרד מהמקום שבלעדיו שכונת בורוכוב כבר לא תהיה מה שהיתה * שלום בלי להתראות

מאת אדום עתיק
היום בו נפלו החומות: לכל אדם יש זכרונות כספר / יומן חרוט על לוח לב שותק / הזמן זורה את הרעות כאפר / ורק הטוב לעד לא יימחק (יחיאל מוהר)
בגבעתיים של שנות ה-60-50 התרכזו באורח מופלא רוב מוסדות התרבות, החינוך והבידור, במלבן תחום הרחובות כצנלסון-בלוך-בורוכוב וקק"ל.
מסענו במנהרת הזמן מתחיל בכיכר נגה ("קפה ברזילי" המקורי, או סתם "הברזלים"). כאן בפינת וייצמן התנשא המבצר האפור – קולנוע נגה. מתנשפים קצת היינו עולים במעלה וייצמן, פונים ימינה והנה לצידנו קולנוע סטודיו שכינויו "האורווה". מבנה קטן וצר הזכור לנו בעיקר מההצגות היומיות של המערבונים. עוד מספר פסיעות – בית יד לבנים והתותח בחזיתו. כאן נערכו טקסי יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל ובצידו המדרגות לגן גורדון והספריה העירונית.
וגם קופת חולים "המעורר", מוסד בפני עצמו, ובסמוך תיכון "קלעי", נזר החינוך התיכוני בגבעתיים (טוב, גם לא היה אחר) ובחצרו מגרש הכדורסל הפתוח, שהיה מגרשה הביתי של הפועל ר"ג בתחילת שנות ה-60, עם כוכביה "פתק" אלוני, קמינר ומושליין אליל ילדותנו. עוד כמה צעדים ובסוף הסמטה על רחוב בורוכוב נמצא מבנה מוזר – קולנוע אורלי, וסרטים כמו פלאש גורדון וזורו, שכבר אז היו ישנים. קפיצה קטנה והנה עוד מוסד – הנוער העובד קן בורוכוב, מעוז החולצה הכחולה עם השרוך האדום. משם אל בית הספר בורוכוב, ראש וראשון לבתי הספר בגבעתיים. לנו הוא זכור בעיקר בזכות צמרות עציו, אליהם טיפסנו כדי להציץ באלילינו הרצים אחר הכדור, שם למטה במכתש.
ובמורד שכונת בורוכוב על בתיה הקטנים, שבעצם קיומה ההיסטורי היתה אייקון תרבותי ואחד משיאי עשייתה היה הקמת המכתש. פיסת עולם שעמדה מלכת בלב שכונה ששינתה פניה, עד שאילצה אותה להיכחד אף היא. דרכו של עולם.
כתרים רבים נקשרו לאותה פנינה אפורה שחינה בעליבותה. הגדיל לעשות השחקן נתן דטנר, שהעניק לה את התואר "בית כנסת", וכידוע בית כנסת לא הורסים. אך בליבנו גדול היה המקום עשרות מונים מקיומו הפיזי, "ירושלים של זהב" בגרסת מגרש כדורגל. זר לא יבין זאת, אלא אם הוא אורדון.
ידענו, חששנו, קיווינו, האמנו, ציפינו, הדחקנו והכחשנו, אך הפור נפל. היום המר והנמהר הגיע, ניצחו בני חושך את בני האור. לא בנקל שמטנו מידינו את המכתש. מה לא עשינו ובראשנו אנשי חסד ואוהבי המקום והחלוץ לפני המחנה, שלמה מן, איש הבלוג.
כתבנו, הפגנו, רצנו לכל מי שאוזנו חפצה ורצתה להאזין, או שלא. אך לשווא. כלו כל הקצים ועלה הכורת על שכיית חמדתנו, זדים חסרי לב טרחו על אובדנו ויירשמו לדראון עולם בספר דברי ימי המכתש: "עמלנו", שטנצלר, בן שחר, דולינגר, אלוביץ' ועוד רבים ורעים, שנתנו יד לקנוניה, שענני ריח רע ורדיפת בצע נודפים ממנה למרחוק ונדבק בהם.
גם בימיו האחרונים המשכתי ללוות את המכתש. בעל כורחי נמשכתי, כבחבלי קסם. לא סערה התחוללה על המכתש ובסופה נעלם, אלא מסכת ייסורים ארוכה ומייגעת. החומות הבלות מזוקן הוקפו בגדר בוהקת, עוטפת וחונקת. השערים נעקרו והדינוזאורים פרצו פנימה וריטשו את הקרביים – המזרחי והצפוני תחילה. כסאות בר לב נעקרו והושלכו בערימה בלב המגרש. שמות מפוארים בעליבות של פסולת. גם תורו של היציע הדרומי הגיע ולאחריו הקיוסק המיתולוגי, ואחריהם עלה הכורת על גג חדרי ההלבשה ומחצית הבניין הראשי שהמתינו למכת החסד האחרונה. נגיסה ראשונה בחומה ואז מולאו הקרביים בערימות עפר.
הביקורים היומיים זימנו לי מפגשים מרגשים עם אנשים שזכרו איך שיחקו כאן בשנות ה-70 וה-90 במדי הפועל אור יהודה (ילדים), מכבי הרצליה ואפילו הכח. גם שיחות עם השכנים על העבר והעתיד, ואפילו עוברי אורח אקראיים שתהו למעשיי חמוש במצלמה. סוג של ריטואל פרידה אנושי.
למרות החורבן, כל עוד עמדו החומות, המכתש חי וקיים. ידעתי כי ביום בו יקרסו החומות יוכרז המוות הרשמי. יום מר ונמהר זה אכן הגיע.
הנסיבות עקרו אותנו מהמכתש וכתשו את מאבקנו, אך לא ניתן לעקור את המכתש מליבנו. בנו האורדונים מתקיים הפסוק מספר משלי: "אם תכתוש את האוויל במכתש בעלי, לא תסור מעליו אוולתו".
מה היה בו במכתש הזה? מדובר באנומליה גיאוגרפית, מין סטיית תקן תכנונית החצובה בסלע בין שני מורדות ונוגסת בבטן הגבעה, מוקפת חומה אפורה שמזה 50 שנה נדמה שהינה מטה לנפול. כיכר דשא צרוב משמש ועקמומי, שראה ימים טובים, שרוב ימיו היה בבחינת ארגז חול. חניה, שירותים, קופות, תאורה, שעון, יציעים – הצחקתם אותנו.
אז מה בכל זאת היה בו?
הסאונד המדהים, הקרבה הבלתי אמצעית לשחקנים, הנוף לכיוון מערב, החומר האנושי ואחוות היציע, המשפחתיות, הגאווה וההזדהות. כמובן, משק כנפי ההיסטוריה. י"א באדר, בו התקיימה אליפות בתי הספר היסודיים בגבעתיים, ואני הקטן והרזה רץ 60 מטר מהחומה המערבית לאורך יציע הקיוסק עד קו האמצע. אופניים, התגנבות לתוכו, ומנו אדיב ופינקלה, חנוך מורדכוביץ', נציגנו הראשון בנבחרת ישראל, איצ'ה קירשנברג שלא מחטיא פנדלים, חודורוב שמכניע את גולדפרב הטברייני, הכריש, קובינה, שלמה לוי, נחמיאס, ששון והיימן, בנבנישתי ויניאק, פרל שעוצם עיניים, הכדור ברשת מכבי חיפה ור"ג אלופה באפריל 64. ואחר כך קלדרון ודנישבסקי, שמריה ושוקו, יובל נעים נוגח בקוון מול טייבה, מרקיניוס אומר תודה לשוער הרצליה במשחק נגד הירידה ובני יהודה אומרת תודה לר"ג ועולה.
והיו גם אחרים, כמו טקס חלוקת" אות ההגנה" ב-1958, סוסיאדה, טקסי שבועות ויום העצמאות ועוד אלפי הבזקי היסטוריה הנצורים בלב כל אוהד, איש איש ותקופתו, איש איש וזכרונותיו. כל אחד והמכתש שלו.
עבורי, יותר מכל, המכתש היה תבנית נוף ילדותי. הרגשה של מקום מוכר, נינוח, ידידותי, שרוצים לחזור אליו שוב ושוב. הבית!
כמו לחזור לבית ההורים הקשישים עם חדר המדרגות האפלולי, תיבות הדואר המעוקמות, ריח כבד של בישולים שנספג בקירות משנים רבות, השעוונית הדביקה על השולחן במטבח, אבק פה ושם, אבל מעל הכל ההרגשה שכל פינה מלאה בפרטים קטנים וזכרונות. בעיניים סגורות אתה יודע היכן מונח כל דבר בבית, ודבר לא משתנה. מרקם של חיים, תחושת הביתיות הנינוחה מהולה באוקיינוס של נוסטלגיה, זכרונות וגעגועים לימים אחרים שלא יחזרו.
במעלה דרך החיים והגיל נמוגים מאחור סימני הדרך ותחנות החיים.
המסך יורד על גבעתיים של פעם, הישנה והטובה של נעורינו. החומות קורסות ועימן קורס עברנו. נותרה מציאות עגומה מלווה בכאב גדול שאולי הזמן יקהה אותו, אבל העצב על מה שהיה ולא יחזור יישאר לעד.
כל מבט על שכונת בורוכוב ישגר ללב זיק של כאב. המכתש הוא הבית והנשמה. אלה ניטלו מאיתנו, והמאמין בגלגול נשמות ובביאת המשיח – ינוחם.
שלום לך גבעתיים הקטנה שלי, שלום לך ילדות רחוקה, שלום לך מכתש שלי. אין להתראות.
יוסי עוז ליווה בשבועות האחרונים את הריסת המכתש ותיעד זאת בצילומים שהובאו בבלוג. צילום: רפי מן
 כמה תגובות של קוראים
מאת תנצב"ה
צילומים מזעזעים. העצב אין לו סוף

מאת שמואל מרגאי
ערב טוב יוסי .
התפילות והחלומות , לא נענו וריבונו של עולם " אמר את דברו " .
לשוני יבשה בעת הקריאה , והלב החסיר פעימות .
בכל משפט , אחזתי בזרועך וזיכרונות של ילדות ליוו אותי .
הדמעות הקדימו ונפשו של אורדון פגועה וכואבת .
כתב כאן מישהו " חורבן בית שלישי . אמת נכון ומדויק .
בעתיד כאשר אסע עם נכדיי ברחוב פרוג אומר להם ,
כאן היה ביתי , כאן היה גן עדן ילדותי .

מאת אורדון לשעבר גבעתיים
פיסת עולם שעמדה מלכת בלב שכונה ששינתה פניה…
כל כל מדויק! כל הכבוד על הכתבה המרגשת והעצובה
מאת אב ובנו
יוסי, אמנם אני צעיר ממך במספר שנים אבל כילד ונער המקומות אותם הזכרת היו,כמו עבורך, תבנית נופי עירי.בשנת האליפות היתי ילד בן 7 שהתלוותי לאבי ז"ל לכל המשחקים. במיזם הכסאות הנפלא של ירון רכשתי 4 כסאות לאבי לאחי לבני -דור שלישי לאוהדי הקבוצה וכמובן עבורי.ניתן להצטער שלא איפשרו לכולנו לקחת את הכיסאות אם כי אין להתפלא לאור אטימות הלב שגילו כל המעורבים ברצח המכתש היקר לנו מכל.יוסי, ריגשת אותי עד דמעות, כושר ההבעה שלך הוא מתת אל. במשחק הבית הקרוב אבוא להודות לך באופן אישי.

מאת יושב שבעה
יוסי תודה על עבודת הקודש שעשית. משתתף בצערך העמוק על מות המכתש ומותם של זכרונות הילדות שלך, של כולנו ושלי.

מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה)
יוסי,
כל הכבוד.כתבה מרגשת .
רן קוניק

מאת חיים גרינפלד
הכל נגמר.
הכל נגמר.

יום רביעי, 19 באוקטובר 2011

פוסט זה נכתב עבור אתר קבוצת הכדורסל לאחר המשחק מול הפועל ערבה ת"א  17 אוק 11
כדורסל ב"ברבור"
למרות הצהרותי, החד משמעיות, בדבר חוסר הבנתי והתעניינותי בכדורסל מצאתי עצמי איך שהוא בבית ברבור. לכאורה אחראים לכך בעצם שניים-עוזי פרל ויהורם איתן שחפרו לי בשכל עד שהתרצתי. למען האמת הדלת כבר הייתה פתוחה ובתוך תוכי כבר תכננתי ללכת ואפילו כבר עדכנתי את האשה מראש .




בית ברבור ,קל"ב קלאסי , בדיוק 4 דקות נסיעה מהבית, חניה בשפע ואפילו כניסה בחינם . רגע ,נגד מי משחקים ? הפועל ערבה" (ב דגושה ניקוד סגול )? קבוצה ערבית ? יש דבר כזה ? ולמה בתל אביב? בכניסה לאולם צר המידות הבנתי שיש בעיה רק בניקוד ומדובר בקבוצת לפלפונים תל אביבית.

התמריץ הגדול להגיע למשחקים הוא קהל האורדונים המוטרפים ב"יציע " שבשילוב ממדי המבנה והאקוסטיקה מייצרים מסך רעש אדיר המהמם את היריבה . שחקני ערבה ,כבר בחימום לא הבינו מה נפל עליהם ונראו המומים ומבולבלים, בהמשך הסתבר שגם הכדורסל שלהם לא משהו מה שמסביר את הסקור הגבוה , כמעט 100!

ביציע נראו הפרצופים המוכרים , ראשית הקומנדו בהרכב מלא ופעיל במיוחד שלא הפסיק לרגע לדחוף ולעודד , עם ארסנל שירי הכדורגל בתוספת שירי "הלל" לשחקני היריבה ובראשם מס' 8 שזכה לשלל הצעות על אפשרויות אשפוזו הפסיכיאטרי ורמזים עבים כפיל על נטיות מסויימות. הקורבן שיתף פעולה.

גם אביזרי העידוד שודרגו והותאמו וכבר נראה ביציע דגל רלוונטי ואף אב טיפוס לצעיף שעוצב בידי מעצב הבית , ליאור עירוני וכבר זכה להזמנות. כל אלה בנוסף לתוף והמתופף הצמוד שאיימו להפיל את התקרה והאביזרים המוכרים מיציע הכדורגל.

אל אלה הצטרף הגרעין הקשה של המכונים "מבוגרים"- עוזי פרל,אריק בורוכוביץ ,יורם איתן, העירונים, גד לביא, אילן ברק ,יענקלה ורד, רן קוניק, פומרנץ , שמוליק האיש והרעשן הפעם בלי קריאת הקרב ימינההההההה,ועוד רבים וטובים. כן ,גם הפתעה קטנה בדמות האלוף איתן דנגוט מתאם הפעולות בשטחים שהביא את בנו שמיד אומץ על ידי יהורם איתן, עוטר בצעיף והצטרף למקהלה, ברוך בואך אורדון צעיר ולא נשכח את נציגת הבלונד , יעל. עוד נצפו פרצופים מוכרים פחות (לי ) שלפי ההתלהבות נמנו על קהל האוהדים של ימי "ראש העיר ". השילוב הוכח כקטלני וסחף את היציע לאורגיה אדומה פרועה וצוהלת , איזה כיף.

וכמובן היה גם כדורסל. תענוג צרוף של ספורט צנוע, דל אמצעים ויכולת אבל גדוש באהבה טהורה לספורט במובן הצרוף ביותר. דווקא העליבות מדיפה ריח של טוהר שנעלם ככל שעולים, המזכירות המאולתרת , העדר חדרי ההלבשה, קיום או אי קיום חלק מהשעונים אלה חלק מהקסם.

ר"ג עלו ללא כוכב המשחק הקודם, נמרוד כהן , שנמלט ל-חו"ל לאחר ההשפלה באשקלון , אבל העדרו לא הורגש וכוכב חדש צץ, עופר גולדברג, שסחף את הקבוצה למשחק לחימה חסר פשרות מלווה בשליטה מתחת לסל (תודה למספר 4 ) , שלשות ואין ספור חטיפות, מצא חן גם מספר 7 במשחק אינטליגנטי. ערבה לא הוותה יריב והאדומים מלווים במלאכי הגיהנום מהיציע מחצו אותם בהפרש של 22 וסקור של 98, אי אפשר לדרוש יותר. פיק אנד רול , בוקס אנד ואן , אזורית, פאסט ברייק,צבע, גארד , פורוורד ועוד כאלה , עדיין לא . את זה נלמד עם הזמן.

ושוב תודה ענקית לשניים שאפשרו את כל זה – הצמד צחי ופרימור.
לאסוף כוחות .הדרבי בפתח, נקרע את "אורדע" ונהפוך אותם ל"אורלי "( בדיחה לותיקים ).
פוסט זה לא פורסם בבלוג של שלמה מן למעט חלק מהתמונות .
ייסורי גסיסתו 4 א


3 אוק 2011

בפרוס השנה החדשה כשהחגים מתרגשים ובאים עלינו נהוג לערוך חשבון נפש. זה הזמן גם עבור שטנצלר, בן שחר, אלוביץ', דולינגר ועוד מחבורת מוכרי /קוני/מאשרי המכתש לערוך את חשבון הנפש שלהם .יום כיפור מכפר רק על חטאים שבין אדם לבוראו ובוודאי לא על חטאים בין אדם לחברה . האם אכן כל אלה מרגישים נקיי כפיים וטהורים? האם כל שעשו היה כשר וטהור ולא דבק בו רבב, האם מדדו מעשיהם גם בכף החמלה ? מסופקני.

לאחר שנטשתי את המכתש טרם ראש השנה  שבתי אליו היום(3 אוקטובר). נותרה רק מעטפת חלקית כל הקרביים נעקרו- שלד הבניין המרכזי, חדרי ההלבשה המיתולוגיים מהם הגיחו שוויצר חודורוב, בנבנישתי, יניאק פרל, קובינה, נחמיאס ,שלמה לוי , ששון מוסלי ותיק והביאו אליפות הסטורית, נעלמו כלא היו .מהמרתף מתחת לחדרי ההלבשה שהיה פעם סניף של הנוער העובד  נותר בור ומעליו גל חורבות. הקופות הצפוניות נעלמו ואינן.

 חלק ממראות ההרס תועדו מגג הבניין שנבנה על חורבות ביתו של יצחק ירון ,לשעבר ראש העיר, באדיבות מנהל העבודה שאיפשר לי לעלות ואף הצטרף אלי ושמע קצת מור"ק המכתש. מראות קשים ניגלו לעיני אך יותר מכל מכאיב  לראות כיצד גם קטע של החומה הצפונית מפינת הסופר ועד אחרי הקופות הצפוניות נעלם ואיננו . תחילת הקץ הופכת מוחשית וקרובה מאי פעם .



טרם צאתי את המכתש הבחנתי במספר בני נוער, עם מורתם ,עוסקים בעניין המכתש(למען האמת , בחוסר עניין רב) . בהוראת מורתם ובאיום פיזי מונה אחד לשאול אותי האם המפלס היום נמוך או גבוה מזה של 1922. ניצלתי את ההזדמנות וסיפרתי את פרשת האשפה של תל אביב רציתי להוסיף עוד  אך הצעירים לא נראו מעוניינים  . חשבתי על דברי יגאל אלון " דור שאין לו עבר ,אין לו עתיד. גורלו של המכתש נחרץ. זה הזמן לפתוח במאבק עם עיריית גבעתיים להנציח את המכתש באתר סימלי שיוקם בפארק שלמרגלות המגדלים. 
4/10/11
כמנהגי עברתי גם היום דרך המכתש, לא חלו שינויים גדולים . המשאיות ממשיכות להגיע בתדירות גבוהה , מרעידות את בתי השכונה , פורקות ערמות עפר והופכת את שמי בורוכוב לערפיח. ציפורני הדינוזאורים ממשיכים בכתישת גושי הבטון ,שארית קרבי המכתש ומפנים אותם . המכתש הופך אט אט לערמת עפר ענקית ששאריות החומה עוטפות אותה .

חציתי מצפון לדרום ליד החומה המערבית  ושם בין ערמות הסחי , בצמוד לחומה הצבועה אדום צדה עיני כתם צבע מוכר, פיניתי קצת זרדים ולנגד עיני נתגלתה ערמה קטנה של דיסקים-שיר העליה  "בליבי הציתה אש הקבוצה מהמכתש". היפוך סימבולי למציאות הכואבת , אין מכתש ואני מתקשה לומר שעד כה הקבוצה מציתה אש בליבי . על עליה לליגת על אני אפילו לא מעיז לחשוב בשלב זה , ננמיך ציפיות ונצפה לטוב , אם לא מהמכתש לפחות מהקבוצה , היא כל מה שנשאר לנו להאחז בו .

 

יום רביעי, 12 באוקטובר 2011

שובה של האימפריה

טור זה נכתב על ידי כתגובית לפוסט של שלמה מן "האימפריה חזרה" על הקמתה מחדש של קבוצת הכדורסל "הפועל ר"ג" (הבלוג של שלמה מן 10/11/11 ).

.למען הגילוי הנאות שני גילויים מרעישים:
Basketball is not my cup of tea . מעולם לא הייתי במשחק של קבוצת הכדורסל הפועל ר"ג ההיא של קפלן ו-שות' שמתעקשים לקרוא לה "המיתולוגית".


למען האמת אני לא מבין גדול בכדורסל ובתחרות על צפייה בטורניר דוק או כדורסל , כנראה הדוק לוקח. אז מה בכל זאת עשיתי אתמול במעלה רחוב הפודים באולם כדורסל בחברת 150 צרובי מוח אדום.


ראשית , לא יכולתי להתעלם מהמעשה המופלא שעשו צחי ופרימור שבניגוד לכל הסיכויים הרימו קבוצת כדורסל , מועדון המנוהל ושייך לאוהדים והגשימו חלומות מודחקים מענפים אחרים...הוד כבוד ויקר ! אני כולי תקווה כי יהיה המשך מוצלח ליוזמה האמיצה וימצא גם מי שיתמוך בכמה שקלים ויבטיח המשך קיום מכובד.


שנית,  אני אורדון (או לפחות חושב שאני כזה) וקבוצת הכדורסל על שלל מרכיביה היא מעשה אורדוני לכל דבר ועניין –השם , הצבע, הקהל, השירים, האנשים המניעים את המערכת וכמובן הקשר הברור לכדורגל. כבר אמרתי בהקשר אחר "זר לא יבין זאת אלא אם הוא אורדון ".


 אפשר להבין את הכמיהה האדירה לימים טובים יותר ,לאוירה אחרת, להשגיות והצלחה וגם למקום אחר שהולך ונמוג בעצם ימים אלה . תקופות אלה סימלו טוב שהלך ונעלם –הכדורסל התפרק , הכדוריד נדחק לשוליים, הכדורגל ירד מגדולתו ,נשארנו עם הפינג פונג...תחיית הכדורסל ויציאה לדרך חדשה של מועדון הכדורגל מביאים תקווה חדשה. תודה לאנשים שעשו את זה , אין צורך בשמות ,כולם יודעים .


נימוק נוסף , השמור לנושאי תעודת זהות "ותיקה " הוא הנוסטלגיה . ההסטוריה מתחילה לא בסטיב קפלן ויד אליהו מול מכבי תל אביב אלא בשנת 1961 עם "פתק" אלוני (ז"ל),מושליין (ז"ל), עמוס קמינר ואחרים יבדלו לחיים ארוכים, משחקים ביום שישי בלילה , במגרש הפתוח בקלעי מול מכבי דרום . משחק שסופו במעצר במשטרת רמת גן ומאז לא הלכתי יותר למשחקי כדורסל של ר"ג עד משחק זה . עברו בדיוק 50 שנה והמעגל נסגר.  לאחר המשחק עמדתי עם בני ועוד אוהד , כולנו מהדור ההוא והעלינו זכרונות מגבעתיים ההיא שיום שישי היה הופעות בקולנוע נגה , ישיבה על הברזלים בככר נגה , צפייה במשחק כדורסל וחזרה ל"קפה ברזילי" לצפות במופע החארקות של הלארקים. אי אפשר ולא צריך לשחזר  אבל נעים להזכר.



כן , היה גם משחק. ההקדמה והפתיחה בלבלו אותי. השם "הפועל ר"ג", הפרצופים ביציע בוגרי המכתש וסובלי וינהטר, הדגלים, הצעיפים, השירים , רגע ,למה עולים רק חמישה וששה נוספים ממשיכים להסתלבט על הספסל, איפה השער , איפה הדשא, מה זה מכבי יפו בלי אוננה , הוא פצוע ?  למה אוהד מהיציע  עולה בהרכב. הבלבול חלף ,היה משחק , ניצחנו ב-27 הפרש , בטח שחקנו טוב , אבל כבר הצהרתי , אני לא מבין כלום בכדורסל.


ובקשת סליחה קטנה מתושבי השכונה על הרעש . גם זינגר היה ואולי הוא יהיה ראש העיר.

יום חמישי, 6 באוקטובר 2011

עוד פוסט (תמונות) בסדרה המלווה את המכתש בדרכו האחרונה. כרגיל, פורסם בבלוג של שלמה מן.

יסורי גסיסתו (4)

יוסי עוז המשיך גם השבוע ללוות את הריסת המכתש. הפעם בלי מילים

להגדלה לחצו על התמונה. להסבר התמונה – הניחו עליה את התוויין


 

יום ראשון, 2 באוקטובר 2011

פוסט זה נכתב לפני שנה  כתגובה לסיפור של שלמה מן על הקיוסק של לאון. איזו דרך עגומה עשה המכתש מאז ועד היום.


דב בר בורוכוב
בסוף שנות החמישים לו היה דב בר בורוכוב קם מקברו (בקבוצת כנרת) ורואה מהקיוסק של ליאון את בית הספר, שחינך ברוח הסוציאליזם ,מאחוריו ואת שכונת בורוכוב הפועלית משתרעת למרגלותיו ובתווך אותו מקום מפגש קהילתי שהפך ברבות הימים למעוז ספורטיבי אדום וסוציליסטי ,המכתש, מפנה מבטו ורואה את שכונות הפועלים של גבעתיים ,בוודאי היה מהמהם לעצמו מתחת לשפם בשביעות רצון .בחלומותיו בורוכוב ראה בארץ ישראל קרקע בתולית מבחינה מעמדית ומקום שניתן יהיה לבנות בו חברת פועלים יצרניים צודקת ושיוויונית לפי מודל הסוציאליזם האוטופי מבלי לעבור את שלב המהפכה. רעיון זה, הנקרא "סוציאליזם קונסטרוקטיבי", אומץ על ידי תלמידו של בורוכוב, דוד בן-גוריון.(ויקיפדיה).
בורוכוב היה מהמהם לעצמו כמה מילים ברוסית וחוזר ל"מעונו" בבית הקברות של כנרת להמשיך בדיונים על מהות הסוציליזם היהודי והגשמתו בארץ ישראל. קרוב לוודאי שהיה אומר לעצמו אחזור עוד חמישים שנה ונראה מה נשמע .
אתרע מזלו של דב להגיע אל מול הקיוסק של לאון , אי שם בתום העשור הראשון של המאה ה-21 וחשכו עיניו. לא סוציליזם ושויון ,אין קונסטרוקטיבזם ,את מקומם של אלה החליפו קונסטרוקציות הבניינים וקפיטליזם חזירי ,שכונת בורוכוב נעלמה ואיננה ובמקומה צצו,כפטריות לאחר הגשם, בתי מידות מהודרים ורוח הסוציאליזם ממנה והלאה. לפתע אורו עיניו – המכתש ,הוא עוד שם, יש תקוה, השכונה עוד מאוחדת ואנשיה ערבים זה לזה , נקהלים בפינת החמד ומדברים בנפלאות הסוציאליזם וצופים בבני הנוער המיטיבים להשתעשע בכדור. אך אבוי , מדוע שומם המקום, סגור ומסוגר ומיהם הגברתנים המסרבים להכניסו ומי זה אלוביץ' שבשמו הם נוקטים . ניסה דב בר לפשפש בזכרונו ולא עלה בידו לדלות מנבכי העבר שם של מנהיג פועלים כזה , לא נורא אמר לעצמו, כשאחזור לכנרת אשאל את ברל כצנלסון ,הוא לבטח ידע , הרי יש כאן בית ספר ורחוב על שמו.
אבל וחפוי ראש פנה דב בר לדרכו. הנה כך התנפץ החלום

יום חמישי, 29 בספטמבר 2011

פוסט שלישי המלווה את ימי המכתש האחרונים . פורסם בבלוג של שלמה מן.

יסורי גסיסתו (3)

יוסי עוז ממשיך ללוות את המכתש ברגעיו האחרונים

מאת יוסי עוז (אדום עתיק)
יום ראשון, 25.9: בשעות הבוקר קדרו השמיים וגשם קל החל לרדת. נדמה שגם השמיים מבכים את מר גורלו של המכתש. גשם ראשון לשנה זו ואחרון למכתש. תוך דקות הפציעה השמש וכמאמר ביאליק – "השמש זרחה והשוחט שחט". דימוי מקאברי משהו, אך מבטא את רחשי לב האורדונים.
ציפורני הדינוזאורים, בהרכב מופחת, המשיכו בעקירת קרבי המכתש. שבוע יסורים חדש נפתח. הסוף אינו נראה באופק הקרוב. עד שלא תיבנה רמפת ענק ועוד מספר פעולות, לא ייהרסו החומות. המכתש , או גופתו הגוססת, ישרוד עוד ראש שנה אחד, לבטח האחרון.
אסף ,מנהל העבודה של "בני וצביקה", נעדר היום. קשרתי שיחה עם מחליפו ושוב נפתחים מעגלי חיים המשיקים לעולם הכדורגל ולמכתש. מנהל העבודה, אלי לביא, היה שחקן כדורגל אפור במכבי הרצליה ורמת השרון אי שם בשנות ה-70 וזכה לשחק גם במכתש, אותו היטיב לתאר לפרטיו. אחיו, הרצל לביא, היה מלך השערים של מכבי הרצליה בשנות ה-70 וה-80. אח נוסף, קלימו לביא, שיחק בפועל ר"ג בתקופת אברם לב. אחיינו, ברק לביא, הוא בלם מכבי הרצליה כיום, אותו פגשה הפועל ר"ג בהפסד ביום שני. חיים שכאלה במכתש.
לפני שעזבתי ניגשתי שוב לערימת הכיסאות המוטלת במרכז. חיטוט קצר ואקראי העלה שמות מנבכי ההיסטוריה, החל מדוד נתן ונחמיאס, אנשי דור האליפות, דרך אורי אלטרסקו ז"ל, טופל'ה בייטנר, סטיב קפלן ומיודענו חיים גרינפלד. את כולם הנצחתי במצלמתי. נטלתי עימי את כסאות דור האליפות. אולי נעשה ספסל למרפסת, מקדש מעט להתרפק עליו.
יום שני, 26.9: למרות שידעתי כי לא יחולו שינויים מהותיים, עברתי במגרש גם היום. עוד סממן ייחודי נעלם – "כסאות בר לב". חבל שאף גוף לא יכול היה להרים פרוייקט של שימור כסאות נבחרים. כבדרך שגרה שוחחתי עם המפקח התורן, בחור צעיר שבעוונותיו שיחק בנוער של הכח והוא אוהד בית"ר. אפילו הוא כאב את היעלמותו של המכתש. גם לסגולים יש קשר אליו מהתקופה ששימש מגרשם הביתי לקראת סוף שנות ה-70. כל גיחה מביאה עימה מעגל חיים המשיק למכתש.
לכיתוב תמונה – הניחו את העכבר על הצילום. להגדלה – לחצו עליה

פוסט שני מליווי המכתש בימיו האחרונים. פורסם בבלוג של שלמה מן.

יסורי גסיסתו (2)

יוסי עוז מלווה ומספיד את המכתש ברגעיו האחרונים

כתב וצילם: יוסי עוז (אדום עתיק)
גורלו של המכתש הוא כרוניקה של מוות ידוע מראש, ואף על פי כן כל בוקר אני נמשך מחדש לשאוף עוד קצת מהאוויר המלא אבק. אך הריח המוכר עוד נשאר, או אולי בדמיוני. סאגת יסורי הפרידה מתמשכת וכולה בידי "בני וצביקה" קבלני ההריסה. העיניים רואות, המוח והלב ממאנים לקבל. המכתש קשישא ממשיך להתייסר בעוד ציפורני הדינוזאורים עושות בו שמות. הגדר הסובבת את החומה הושלמה, עניבת החנק התהדקה, המכתש נושם את נשימותיו האחרונות.
בשבת בבוקר שוב נשאו אותי רגליי אל המכתש. באורח לא מודע פשוט נכנסתי לאוטו ומצאתי את עצמי במורד בורוכוב. לאחרונה סיגלתי לי מנהג לשוחח עם התושבים המסתקרנים למראה של משוגע עם מצלמה. ביום חמישי הבחנתי בדמות על מרפסת גג בבית דו קומתי ממש מול שער האמבולנס. שאלתי אם אוכל לעלות ולצלם מלמעלה. נעניתי בחיוב, והחביב אף ירד שלוש קומות (ברגל) לפתוח לי. מצאתי עול ימים בן 83, עירני ונמרץ, מר מולכו. גיחה קצרה התארכה לשעה וכמובן ששוחחנו גם בעניין המכתש. מר מולכו, פנסיונר של אל-על , שלף להפתעתי תוכנית של האתר והיה בקיא בפרטים.
היום פגשתי זוג צעיר עם ילדיהם המתגוררים מול השער הדרום מערבי. ביקשתי לעלות לצלם, ושוב התפתחה שיחה בענייני המכתש והוכחה בקיאות בפרטים כולל כל הסדרי התנועה הצפויים. בדרך לרכב פגשתי צעיר עם כלבו, ושוב הריטואל.
עמדה משותפת לשלושתם: לא ניתן לעצור תהליכים כאלה, הם טבעיים וצפויים. על אף שלא נאמר במפורש, ניתן היה להבין כי הם לא מצטערים על העתיד לקרות. אולי המדגם הלא מייצג מסביר מדוע היתה היענות התושבים למאבק מוגבלת.
למכאוב אין קץ. כל יום נגדע עוד איבר: מחצית מהבניין הראשי, גג מבנה חדרי ההלבשה המיתולוגיים ונגיסה ראשונה בפינת החומה המבשרת את בוא הקץ. עתה יוקמו רמפות מסביב והדינוזאורים יזחלו לאיטם וינגסו בחומות. יום קריסת החומות יהיה יום מותו הרשמי של המכתש. אני אהיה שם לומר שלום אחרון.
ליוויתי את המכתש בשלבי הריסתו . העליתי על הכתב ובעין המצלמה את תחושתי, אלה פורסמו בבלוג של שלמה מן.

יסורי גסיסתו


עוד יום עגום במסכת ייסורי גסיסת המכתש. המוות המוחי כבר נקבע מזמן, אבל הגוף ממאן להיכנע. מעטפת הגדר נרקמת סביב, עוטפת וחונקת, האוויר מתחיל להיגמר. הקיוסק השיב את נשמתו והתאדה. כמוהו מחצית מהבניין הראשי, שנותר חצי מצולק וממתין למכת החסד האחרונה. נהג שהביא חומר למקום אומר: "אני לא מאמין, כאן שיחקתי בילדים של אור יהודה פור מץ' למשחק בוגרים, פעם אחת בחיים מול קהל. חבל, חבל".

צילם וכתב: יוסי עוז

יום שלישי, 20 בספטמבר 2011

סיפורו של המכתש-גרסת המקור.
 מוקדש לזכרו של המכתש אשר בעצם ימים אלה(סוף ספטמבר 2011) עומד להגרט אל פח האשפה של ההסטוריה.
גרסאות רבות לסיפור תולדות הקמת המכתש. בסרטון גרסה אותנטית של אחד ממקימי שכונת בורוכוב יונתן ממלוק.

יום שבת, 11 ביוני 2011

פוסט זה נכתב על ידי ופורסם בבלוג של שלמה מן כגרסה ערוכה ומוכוונת מכתש. הפוסט המקורי נמצא בהמשך לפוסט זה.
כשבגרוש היה חור
פורסם בתאריך 7 ביוני 2011 מאת maktesh
  חברי ההגנה במכנסיים קצרים, שמעון פרס בפסק זמן מהכור האטומי, רקדניות על החומה ועוד * יוסי עוז נבר בצילומי סרטים ישנים שהפיקו אולפני גבע, ודלה מהם תמונות חדשות מחיי המכתש כמקום האירועים האולטימטיבי של גבעתיים * יש גם פרק על מגרש הכדורסל של קלעי * פנינה היסטורית – לתפארת ראשי העיר ההורסים



מאת יוסי עוז






"סרטי גבע" נקשרו קשר הדוק לגבעתיים. אפילו שמם מרמז על המקום בו הוקמו ופעלו. בקרוב ייהרסו האולפנים ברחוב וייצמן לטובת עוד מפלצת בטון. בביקור בתערוכת הסיום באולפנים צפיתי במספר סרטונים היסטוריים שנעשו על העיר, שוחחתי עם המארגן וזכיתי בדיסק של הסרטים, מהם חילצתי כמה תמונות מסיפור המסע בזמן של גבעתיים, ובעיקר של המכתש.




1958 היתה שנה משמעותית בחיי. סיימתי את בית הספר העממי כצנלסון. מבחינתי היה זה ה-אירוע, אבל למדינה היו מחשבות אחרות. שנת תשי"ח הוכרזה כ"שנת העשור" למדינה. נערכו חגיגות וטקסים ממלכתיים, אבל לא נפקד גם מקומם של האירועים המקומיים. היה במה להתגאות: מבצע קדש הסתיים לפני פחות משנה בניצחון גדול, "ותשקוט הארץ", האוכלוסיה גדלה פי 3, הגיעו כספי השילומים מגרמניה, הסתיים משטר הצנע, רה"מ בן גוריון סגר עשור בתפקיד ונשיא המדינה הנערץ, יצחק בן צבי, כיהן כבר שש שנים. ממש אופוריה.
המועצה המקומית גבעתיים ושמעון בן צבי בראשה, לא פיגרה אחרי החגיגות ואף הפיקה סרט בשם "גבעתיים". לתוך עשר דקות דחסו את כל טוב העיר ושכיותיה: בונים וסוללים, יום העצמאות, קישוט העיר, אימהות ותינוקות, גנים ציבוריים, טקס יד לבנים, בתי ספר, בריכת רמב"ם, טקסים ועצרות, תזמורות ומקהלות, ראש המועצה פה, ראש המועצה שם ו-30 אלף תושבים המצטופפים ב-3,250 דונם (עדיין ברווחה יחסית).




ולענייני המכתש: באיחור של עשר שנים החליטה ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים להעניק את אות ההגנה למי שהיו חברי הארגון. חלוקת האות החלה ב-1958. הטקס לחברי ההגנה של גבעתיים והסביבה נערך במכתש. בני גבעתיים, כיאה למארחים, זכו לפינה משלהם וברוח אופנת אותם הימים חלקם אף הופיעו במכנסי חאקי קצרים. החומה המזרחית של המכתש וגבעת הכורכר היוו תפאורה מרשימה.


על בימת הכבוד היו מכובדים רבים וביניהם שמעון פרס, אז עוזר שר הביטחון, שהיה עסוק באותם ימים במו"מ עם הצרפתים על הקמת הכור בדימונה. על הבמה, כשחומת המכתש הצפונית בגבם, נראים משמאל לימין: אל"מ שמעון אבידן (מח"ט גבעתי במלחמת העצמאות), אל"מ מיכאל בן-גל (מפקד מחוז ת"א), רס"ן משה (מוסה) אשד, לוחם גבעתי, שמעון פרס, צפריר (עוזר שר הביטחון) וישראל בקר (מזכ"ל ההסתדרות). בסיום הטקס – "המסדר ינוע בשדרות מסע לימין", הוותיקים צעדו בסך והג'יפים שעטו על קו האורך של המכתש.



יום העצמאות העשירי בגבעתיים נחוג ברוב פאר באתר המופעים המרהיב של העיירה, האחד והיחיד – המכתש. שיאו של הטקס היה מופע ריקודי עם. החומה השתלבה נהדר כחלק מהתפאורה.


בסקירת בתי הספר בסרט לא נפקד מקומו של תיכון קלעי, הראשון בעיר ותקופה ארוכה גם היחיד. בזיכרון הקולקטיבי האורדוני, הוא לא מתחבר בהכרח לבחינות בגרות. בשלהי שנות ה-50, תחילת ה-60, צץ גורם אהדה חדש לילדי גבעתיים – קבוצת הכדורסל של הפועל ר"ג ושלל כוכביה: "פתק" אלוני, עמוס קמינר, רענן כץ ואלילנו מושליין, לימים מפציץ כבד בקבוצת הכדוריד. כמיטב המסורת, קבוצות "אדומות" לא שיחקו בר"ג הבורגנית (עאלק) אלא בגבעתיים הפועלית. המגרש שנבחר היה של תיכון ע"ש דוד קלעי שבשיפולי המכתש.
יצוין כי לא מדובר בהיכל הספורט המפואר ביד אליהו, אלא במגרש בלטות פרוץ לכל רוח, פנסי תאורה מתנדנדים על כבלי מתכת ולוחות סל עשויים מקרש. ביום שיחקו הבנות של קלעי ובערב התאמנה הקבוצה. משחקי הליגה נערכו ביום שישי בערב, מעין משחק מקדים למסיבה הסלונית. "קהל האלפים" הצטופף מאחורי הסל ועל טריבונת שתי המדרגות, ממנה נלקחתי אחר כבוד למעצר במשטרת ר"ג. הסיפור המלא פורסם כאן לפני שנתיים וחצי.


1972 היתה שנת היובל לגבעתיים. גביר העיירה, האיש, הכובע והאגדה – קובה קרייזמן - חש הזדמנות היסטורית שאסור להחמיצה, נזכר במורו ורבו שמעון בן צבי (קובה היה סגנו שנים רבות ), שעשה סרט כבר ב-1958, והפיק אף הוא סרט יובל ביחד עם אולפני גבע - "חיים שכאלה בגבעתיים". כל הסרט ברוחו, צלמו וקולו של קרייזמן, היה שיר הלל לעיר ולעומד בראשה, ורצוף פנינים כמו: "גבעתיים, עיר קטנה, יפה ונקייה… ואמיצה… מקום שנעים לחיות בו עם רווחים בין הבתים"… ועוד. הסרט הציג בין היתר את רחובות העיר, כיכר נגה, בנק הפועלים בוויצמן, בית העירייה, בית אלון, מרכז כורזין, מכבי האש, אולפני גבע, ספריות, קונסבטוריון וילדים מנגנים בניצוחו של שפי, גיל ורן אלדמע, וכמובן קרייזמן וחברי המועצה שלו כשהם מכונסים ב"גבעת הכרם" (כיום הקניון ורחוב בן צבי) ומציגים את תוכנית הסיטי ובליבה פארק של 60 דונם! למוצא הישר יינתן פרס.
אחד ממפעלותיה החשובים של שכונת בורוכוב, השכונה הראשונה של העיר, הוא הקמת המכתש המונצח כאן בתמונה התלויה מעל מיטתו של כל אורדון מכובד. למען הגילוי הנאות, פס הקול בסרט אינו מזכיר עובדה זו ומבחינתו מדובר בבני השכונה העובדים במשקי העזר שלהם. אבל כידוע לעובדות אין משמעות, ולמיתוס חיים משלו.


הפנינה נשמרה לסוף הסרטון: המצלמה משוטטת על נוף פנורמי של העיר ומתמקדת במכתש. חדי העין יבחינו כי התמונה צולמה מרחוב פרוג, שאז עדיין רבו בו הבתים הקטנים. בתמונה ניתן לראות משמאל את בית הספר בורוכוב.


גבעתיים של הסרטים חלפה עברה לה, סרטי גבע אף הם כבר לא עימנו ורק המכתש עודנו ניצב, וסופו מי ישורנו.
הסיפור המלא – בבלוג של יוסי עוז.




יום חמישי, 2 ביוני 2011

גבעtime

  גבעtime



סרטי גבע


"סרטי גבע" נקשרו קשר הדוק לגבעתיים אפילו שמם מרמז על הקשר,כאן הוקמו, עברו לבניין חדש ופעלו שנים רבות. . לאחרונה נסגרו האולפנים, המבנה נמכר ויהרס לטובת עוד מפלצת בטון .בנשימותיו האחרונות זכה המבנה לעדנה וארח בין כתליו תערוכה שסקרה את פעילות האולפנים. בביקורי בתערוכה צפיתי במספר סרטונים על גבעתיים מהשנים 1972,1964,1958 ,שוחחתי עם מארגן התערוכה וזכיתי בדיסק של הסרטים, מהם חילצתי תמונות (פריימים) המספרות את סיפור המסע בזמן של גבעתיים ,התקופה והעיר ובעיקר המכתש.
שנת העשור

1958 היתה שנה משמעותית בחיי,סיימתי את בית הספר העממי,כצנלסון בגבעתיים. מבחינתי היה זה הארוע אבל למדינה היו מחשבות אחרות.

שנת תשי"ח-1958 ,כשמלאו למדינת ישראל עשר שנים ,הוכרזה כ"שנת העשור". חגיגות העשור נחגגו ברחבי ישראל בשורת אירועים, חגיגות וטקסים,חלקם ממלכתיים אך לא נפקד גם מקומם של הארועים המקומיים, כל ישוב, בית ספר ,ארגון ,השתתף בחגיגה בדרכו שלו ובגאווה גדולה .

אכן היה במה להתגאות , מבצע קדש הסתיים אך לפני פחות משנה בנצחון גדול "ותשקוט הארץ",בעשור כמעט שולשה האוכלוסיה, הגיעו כספי השילומים, הסתיים משטר הצנע, רוה"מ, בן גוריון ,סגר עשור בתפקיד ונשיא נערץ בן צבי כיהן כבר שש שנים. ממש אופוריה.

מספר ארועים מרכזיים בלטו בחגיגות:

תערוכת העשור-תערוכת השגי המדינה נערכה בבנייני האומה בירושלים וכמעט שליש מאוכלוסיית היישוב ביקר בה .
שחזור טקס הכרזת המדינה – בדיוק עשר שנים ,בדיוק באותו מקום ועם אותם אנשים שוחזר במלואו אותו טקס הסטורי מ-תש"ח,לפרטי פרטיו   .
המצעד-"מצעד העשור " כמובן, נערך ברובו באצטדיון האוניברסיטה בירושלים (בגלל מגבלות הסכם שביתת הנשק) והשתתפו בו טנקי שרמן ו amx 13  .
מפגן צה"ל- אביו מולידו של הטקס השנתי בהר הרצל, נערך באיכסצטדיון ר"ג (שהיה אז אפילו גרוע יותר )והיה על טהרת הצבאיות כולל טקס החלפת הדגלים הבלתי נמנע.

חידון ה-תנ"ך העולמי הראשון-ארוע מסעיר, בקנה מידה של אותה עת ,שזכה לרייטינג עצום בערוץ היחיד, קול ישראל. המנצח עמוס חכם הפך מיידית לסלב(עד לחידון הבא..).
העשור בגבעתיים

המועצה המקומית גבעתיים ושמעון בן צבי בראשה ,לא פיגרה אחר שגעת העשור ואף הגדילו לעשות כשחברו לסרטי גבע והפיקו סרט ושמו ......"גבעתיים".מה לא נדחס לאותן 10 דקות ,כל טוב גבעתיים ושכיותייה-בונים וסוללים, יום העצמאות ,קישוט העיר,אמהות ותינוקות, גנים ציבוריים,טקס יד לבנים, בתי ספר, מפעלים,פורים,בריכת רמב"ם,טקסים ועצרות, תזמורות ומקהלות, ראש המועצה פה, ראש המועצה (והמועצה ) שם ו- 30,000 תושבים המצטופפים ב-3250 דונם (עדיין ברווחה יחסית). אבל נתמקד בארועים בהם יש לנו עניין כאורדונים.
אות ההגנה-
 באחור קל ,של עשר שנים ,החליטה ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים להעניק את אות ההגנה למי שהיו חברים בארגון ההגנה, חלוקת האות החלה בשנת 1958 בטקסים שנערכו ברחבי הארץ ,גם מקומה של גבעתיים לא נפקד ואף זכתה לארח את הטקס האזורי ,במכתש כמובן.


*
בני גבעתיים, כיאה למארחים ,זכו לפינה משלהם וברוח אופנת אותם הימים חלקם אף הופיעו במכנסי חקי קצרים.החומה המזרחית של המכתש ו"יציע" הכורכר היוו תפאורה מרשימה.


                                                                              *


על בימת הכבוד מכובדים רבים ובראשם שמעון פרס שהיה עסוק באותם ימים ב-מו"מ עם הצרפתים על הקמת הכור בדימונה אך התפנה לכבד בנוכחותו את הטקס .על הבמה ,כשחומת המכתש הצפונית בגבם ,משמאל לימין: אלוף משנה שמעון אבידן (מח"ט גבעתי במלחמת העצמאות) אלוף משנה מיכאל בן-גל (מפקד מחוז תל-אביבי) רס"ן משה (מוסה) אשד לוחם גבעתי, שמעון פרס (עוזר שר הביטחון) צפריר (עוזר שר הביטחון) ישראל בקר (מזכ"ל ההסתדרות).



בסיום הטקס, "המסדר ינוע בשדרות מסע לימין", הותיקים צועדים בסך וג'יפים שועטים על קו האורך של המכתש.




                                                                                   *
עצרת יום העצמאות

יום העצמאות העשירי בגבעתיים נחוג ברוב פאר באתר המופעים המרהיב של העיירה, האחד והיחיד, המכתש . שיאו של הטקס מופע ריקודי העם וחומת המכתש משתלבת כחלק מהתפאורה.


                                                                           *


מגרש הכדורסל בתיכון "קלעי"

בסקירת בתי הספר ,בסרט, לא נפקד מקומו של תיכון קלעי , הראשון וזמן רב גם היחיד בגבעתיים. אבל בזכרון הקולקטיבי האורדוני הוא מתחבר לא בהכרח לבחינות בגרות.

בשלהי שנות ה-50, תחילת ה-60, צץ גורם אהדה חדש לילדי גבעתיים,קבוצת הכדורסל "הפועל ר"ג ושלל כוכביה,"פתק" אלוני, עמוס קמינר, רענן כץ ואלילנו מושליין לימים מפציץ כבד בקבוצת הכדוריד . כמיטב המסורת ,קבוצות "אדומות " לא שיחקו ב-ר"ג הבורגנית(אלעק) אלא בגבעתיים הפועלית. המגרש שנבחר היה מגרש בית הספר התיכון ע"ש דוד קלעי שבשיפולי המכתש על אם דרך העפר לקולנוע אורלי. עיון בתמונה מבהיר מייד כי אין מדובר בנוקיה אלא במגרש בלטות פרוץ לכל רוח , פנסי תאורה מתנדנדים על כבלי מתכת מעל ולוחות הסל עשויים קרש. ביום שיחקו הבנות של קלעי ובערב התאמנה הקבוצה. המשחקים נערכו ביום שישי בערב ,מעין משחק מקדים למסיבה הסלונית .


                                                                              *


"קהל האלפים" הצטופף מאחורי הסל ועל טריבונת שתי המדרגות ממנה נלקחתי ,אחר כבוד ,למעצר במשטרת ר"ג. הסיפור המלא בפוסט "המכתש שלי ", שכתבתי בבלוג זה ב-17 מאי 2009.


*
שנת היובל
1972 היתה שנה רגילה ,אחת לפני 1973 , אך לא בגבעתיים שבדיוק  חגגה יובל להקמתה. גביר העיירה -האגדה ,האיש והכובע-קובה קרייזמן  חש  הזדמנות הסטורית  ,שאסור להחמיצה , נזכר במורו ורבו שמעון בן צבי (שקובה היה סגנו שנים רבות ) שהפיק סרט כבר ב 1958, חבר לאולפני גבע והפיק אף הוא סרט יובל- "חיים שכאלה בגבעתיים".
כולו ברוחו , צלמו וקולו של קובה קרייזמן.

כמיטב המסורת הסרט, כולו, שיר הלל לעיר ולעומד בראשה ומועצתו כמובן  ורצוף פנינים כמו: "..גבעתיים ,עיר קטנה יפה ונקיה...ואמיצה " "...מקום שנעים לחיות בו עם רווחים בין הבתים..." וכיוצא באלה הברקות. במתכונת  הסרט מ-58 נדחסו גם כאן שכיותייה של עירנו: רחובות העיר, ככר נגה,בנק הפועלים בויצמן, כמובן בית העיריה , בית אלון, מרכז כורזין,מכבי אש, אולפני גבע,ספריות , קונסבטוריון וילדים מנגנים בניצוחו של שפי, גיל ורן אלדמע בשירה בציבור ,גנים ציבוריים  שוב קובה , שוב המועצה , שוב קובה, שוב המועצה ועוד מנפלאות הכרך.
תמונה הסטורית, קובה ומועצתו מכונסים על "גבעת הכרם " (כיום קניון גבעתיים ורחוב בן צבי) ומציגים את תוכנית הסיטי ובליבה פארק של 60 דונם! למוצא הישר ינתן פרס ...
                                                                           *
גם ההסטוריה של "משכונות לעיר " לא נפקד מקומה, הנה ראשיתה של אם המכתש ,היא שכונת בורוכוב
* 
אחד ממפעלותיה החשובים של שכונת בורוכוב הוא הקמת המכתש המונצח כאן בתמונה התלויה מעל מיטתו של כל אורדון מכובד.למען הגילוי הנאות  ,פס הקול בסרט אינו מזכיר עובדה זו ומבחינתו מדובר בבני השכונה העובדים במשקי העזר שלהם . אבל ,כידוע, לעובדות אין משמעות ולמיתוס חיים משלו.
                                                                           *
אך הפנינה נשמרה לסוף הסרטון, המצלמה משוטטת על נוף פנורמי של עירנו ומתמקדת  במכתש . חדי העין יבחינו כי התמונה מצולמת מרחוב פרוג שאז עדיין רבו בו הבתים הקטנים .































*                            *                            *

גבעתיים, של הסרטים חלפה עברה לה,סרטי גבע ,אף הם לא עימנו כבר ורק המכתש ,סופו מי ישורנו ............