פסיכים עם כבוד
ארבעה דהרו בפג'ו 207, אחד הגיע היישר מחו"ל ועוד ילד באר שבעי עם כיפה שהתגלה כאורדון אמיתי * שישה אוהדים צפו במשחק גביע הטוטו שהניב צמד דרמטי בסיום (2:2) כולל סידיבה אחד חלוד
מלכתחילה לא היתה חשיבות ממשית למשחק גביע הטוטו מול באר שבע, שהרי שתי הקבוצות כבר עלו. לכן לא תכננתי לנסוע למשחק. יומיים-שלושה לפני, שאלה זוגתי שתחיה האם אני מתכוון לנסוע או ללכת לבקר את הנכדים. למען האמת, אמרתי לה, לא עשיתי תוכניות לנסוע, אבל ראיתי בפייס שיש אולי כוונה להתארגן לנסיעה ברכבת. "הבנתי", פסקה ה"שתחיה", "אתה נוסע למשחק". כל הכחשותיי לא עזרו. נו, אם כבר החליטו בשבילי, אז למה לא לנסות? הרמתי טלפון ליורם איתן, ששמח מאוד וסגרנו פינות. אבל ביום המשחק, מהפך! צ'אפי מרים טלפון ומודיע "יש הסעה". מסתבר שגם דני קרייסברגר נשבר והחליט לנסוע. עדכנתי את יורם ושמעתי בקולו אכזבה קלה על שנמנעה ממנו הרומנטיקה שבנסיעה ברכבת.
16:30, התייצבנו בנקודת המפגש ברמת אביב. דני הגיע בפג'ו 207 זערורית. לא משהו שמתאים לארבעה מבוגרים, אבל זה מה יש. השתחלנו פנימה, ולדרך. סליחה, איזה לדרך? דני הודיע שיש לו כדורי רגל באוטו והוא צריך למסור אותם לבנו בחולון!
פניו של יורם התכרכמו. בעיניו ראיתי את קרונות הרכבת חולפים במחשבתו. "תגיד, אתה בטוח שנגיע בזמן?", שאל את דני שהיה בטוח (ובצדק) שאפילו נקדים. יצאנו לדרך וכמובן איילון פקוק עד צוואר. תמרונים מסובכים וארוכים עקפו חלק מהפקק, אבל הדרך לחולון מעולם לא נראתה ארוכה יותר. אצל יורם לא רק ראו קרונות בעיניים, אפילו נשמעו שקשוקי הגלגלים. אבל הפלא ופלא, חיש קל הסתיימה המשימה וכבר אנחנו דוהרים (נו, בכל זאת פג'ו) דרך כביש 6. כל הדרך הוחלפו מורק"ים על משחקים ושחקנים עלומים, ומילואים עלומים עוד יותר, והופ אנחנו בבאר שבע חצי שעה לפני המשחק.
סידורי הזמנות אחרונים (ממש לא היה ביקוש גואה) ואנחנו ליציע המכובד. עוד אנו פוסעים, מתקרבים שלושה נערים, מצביעים על האמצעי, ילד חביב חובש כיפה, ואומרים: "זה אוהד שרוף של רמת גן". חשבנו שזה מין חוש הומור דרומי כזה, שהרי מה לאורדון בעדר הגמלים, אבל יורם הריח משהו, קרא לילד ואמר: "תן את ההרכב". הפלא ופלא, הילד ירה את ההרכב כולל המחליפים ואפילו מי הקפטן. אכן, פלאים בדרום. מיידית אורגנה הזמנה, והילד נועם צורף רשמית לקהל האורדוני האדיר, שכלל עתה חמישה מופלאים (או אולי סתם דפוקים), וקדימה ליציע המכובד והמקורה, אבל גם המאובק ועטור עמודים מסתירים. חברנו למשפחתו המקסימה של עוז יפרח וסגרנו זמנית את רשימת האוהדים. אלא שלקראת המחצית הופיע צביקה שחר, שחזר מחו"ל ישירות לווסרמיל. מה נגיד? הוד והדר לפסיכי.
בפתיחה תדרך הכרוז את הקהל מה לעשות בזמן אזעקה, אבל ביציע שלנו שמענו רק הד מתגלגל ואנשים רגועים.
פרדי פותח בהרכב מעניין: גיא סלומון בשער, יפרח ואוננגה במרכז ההגנה, עם המגינים מעבי וליאור ראובן. בקישור האחורי וובה יקירנו וסידיבה בעמדת 50/50, זגורי, אנטון ומנגה בהתקפה, ובוקסה שחקן חופשי מתחת לחלוצים. 35 דקות אנחנו שולטים במשחק למעט מתפרצות מביכות של באר שבע בצד של ראובן. השליטה חסרת מחץ. למרות "כמעט מצבים" מרובים, לא ממש איימנו על גליל בן שנן בשער. מדקה זו ואילך עברה השליטה לרגלי המקומיים, שוב ללא איומים משמעותיים, אבל שתי טעויות של הבלמים ובאר שבע מובילה 0:2. נכון שזה משחק חסר חשיבות, אבל בכל זאת לא נעים. ואז באו שתי דקות מלהיבות, 89-88, שתי הכנסות כדורים מצויינות מוצאות את מנגה ואנטון ופתאום 2:2. לא חולפות שתי דקות ועוד הכנסת כדור מצויינת לאנטון, שדוהר ורואה רק רשת, אבל מוכשל. המכשיל רואה אדום וצ'קאנה רואה את גליל בן שנן בזינוק נועז מונע נצחון.
התרשמות מהשחקנים: וובה במשחק חלש יחסית, אוננגה בלם טוב ושקט, אבל חלש בהוצאת כדורים אחרי חילוץ ובעיה נוספת מסתמנת באיטיותו. מנגה תותח! אנטון יודע כדורגל, אבל עצלן. לפחות השלים 90 דקות ולא נפצע. סידיבה עדיין חלוד, ויותר מכך עדיין לא הוסדר מקומו בהיררכיה. התרשמתי שהוא רוצה להיות man to go. אני מעריך שעוד נראה ממנו טוב.
אמו המקסימה של עוז מזמינה לקפה ועוגה, אבל השעון לוחץ ויוצאים לדרך. עצירה באסא ועל סטייק וחומוס מנהלים שיחה עם שחקן באר שבע רועי קהת ואביו, על נפלאות התנהלות קבוצות כדורגל וגם מחמאות לר"ג – "קבוצה סימפטית". מעצבן.
כל המשחק ישב מאחוריי אוהד ותיק מאוד של הגמלים, סוג של אפרים דלל, אבל מרוקאי שיורה פנינים מהם אני זוכר רק הגדרתו את המשחק כ"חתונה". כן, אמר האוהד, מחתנים את הכלבים עם החתולים. כל תחנוניי לפרשנות נדחו.
בעיון לתגובות בכתבה של one מצאתי מגיב באר שבעי, שמכנה את עצמו "גמל אדום עתיק". אני שוקל תביעה.