עיטור העוז לשבת
מאת יוסי עוז
11 מחזורי נצחון פינקו אותנו, לטוב מתרגלים מהר. אלא שאז באה מקלחת הצוננים שתחילתה בדריסה המביכה שחווינו מה "מרצדס" בנץ הוד השרון והמשכה במפולת בארמגידו שהותירה אותנו, האוהדים, חפויי ראש ואולי פסימיים באשר לסיכויי העלייה לליגה הארצית.
למרות זאת עדיין נותר יותר משביב תקווה להתברג למאבק העליה, אך אליה וקוץ בה - הפועל חיפה, מאריות הליגה, שנוצחה במבצר "אוהל שם" על חודן של שתי נקודות בשניות הסיום.
כך זה נראה במחזור 4 באוהל שם
אפשר היה לומר שנסתפק בהישג הנאה של "עונה טובה", בליגה אליה בכלל הגענו בצרוף נסיבות שלא כלל סלים ופרקט, אבל כשמגיעים כפסע מהטופ התיאבון גדל. אני מאמין שתחושות אלה היו משותפות לקבוצה ולאוהדים וזאת על אף שכולנו היינו מודעים כי העניינים על הפרקט יגעים למדי כאשר קרן האור היחידה היא סיכויי שובו של האטלס שיישא על כתפיו את הקבוצה.
אטלס המקורי
באווירת To Be Or Not To Be התנהל הקמפיין השגור שכלל איומים, הבטחות והטרדה בלתי פוסקת במשעולי הפייס שהבטיחה את מסיבת העונה כאילו מדובר בקלאב ניו יורקי ולא במרכז על שם רב ייקה במרומי הכרמל המפוהק.
הוזמנתי להפליג בספינה של הנער הניצחי יוסי ורביצקי(אוהד הקבוצה). ביום המיועד התנתקה הספינה מהרציף והפליגה מעדנות צפונה כשעל סיפונה המנחה הבגדדי השארמנטי והנינוח של אורדון בטריבונה(יורם איתן) שהיה לאחראי הבידור, עבדכם "העתיק" על תקן הקהל והנער הנצחי מנווט בהגה. ליאו בק הנה אנחנו באים.
הדרך הרגועה ומרכז הכרמל המנומנם לא הכינו אותנו לבאות. אפילו הכניסה ההזויה, בין שתי קשישות משתכשכות בג'קוזי לדוכן של "הגזלן בלתי נלאה" זליכה, לא בישרה על הבאות. ואז זה קרה, הר הגעש באדום התפרץ. מאז ימי אבא חושי (ראש העיר המיתולוגי), חיפה לא היתה אדומה יותר. והכל היה אדום - שני מחנות האוהדים, מדי הקבוצה, אביזרי העידוד והאוירה, היא היתה אדומה ולוהטת במיוחד.
קהלי שתי הקבוצות לפני המשחק
טקס קצר, בייניש וגל(מצויינים) מטילים את הכדור ודו קרב הענקים יוצא לדרך. הפתיחה הבטיחה רבות ואטלס, כמצופה, אכן נשא על כתפיו את הקבוצה שהובילה כבר 18-9. אלא שמרגע זה ואילך התהפכה המגמה והסוורים החיפאים הובילו בבטחה עד יתרון שיא של 14 נקודות.
ביציע התנהל דו קרב בין שני מחנות האוהדים, אולי הטוב וההגון שראיתי מימי (וראיתי לא מעט), שירים מקוריים, אביזרי עידוד ותמיכה בלתי פוסקת, הרעידו את האולם וזעזעו אפילו את הביצים של גוראל (הרכבל) המרוחקים מעט. יתרון הגודל של המקומיים היטה את הכף אבל בחורי הקומנדו לא אמרו נואש וגייסו את ההמנון "אלייך" ואת סולו הטרובדור אלמוג - אוווווו אאואוווו - שהותירו את המקומיים מאזינים בהשתאות וכשאפילו זה לא עזר מילא עשן אדום את ההיכל. לדעתי, הלא אובייקטיבית, הקומנדו ניצח בנקודות בגלל האיכות.
על הפרקט העניינים היו שקולים פחות. מיעוט האימונים של הקבוצה חשף את חולשותיה: הגנה רעועה, משחק סולני במקום קבוצתי, העדר תרגילים לפיצוח הגנה, התבססות כמעט מוחלטת על נסיונות קליעה מבחוץ, בשילוב יום רע של ה"ידיות". במקום חדירות ובעיקר הריבאונד ההגנתי שכמעט ולא היה קיים איפשר לחיפאים 2-3 הזדמנויות בכל התקפה ושלל נקודות. הרכבים שונים ומשונים נוסו אך ללא הואיל. לכאורה loose loose situation . ומשום מקום שלפה הקבוצה מהארסנל את הנשק האולטימטיבי שלה, רוח הלחימה הידועה. בניצוחו של הקפטן נמרוד "לב ארי". בדם , יזע, דמעות, שיניים ומרפקים החלו הלוחמים האדומים לנגוס ביתרון ולצמצמו אט אט, תוך מאבק מקביל בשניות היורדות מהשעון המתקתק. השאלה הייתה מי יקדים, השעון או האדומים. השחקנים בטירוף והקומנדו, עם ה"קשישים", בשמים.
מגיעים לרגעי ההכרעה
3 דקות בתוך הרבע האחרון חיפה הייתה בעיקרון 56-49 אחרי סל ועבירה של נמרוד. ממול יניב כהן צולף ופתאום זה 59-51, 4:12 לסיום. לזרוב מביאה את מאמן חיפה, אמישה, להזעיק פסק זמן לחוץ כשהוא קובע 59-55 3:27 על השעון. את הלזרוב זה לא מרשים והוא דופק להם שלשה על הראש, 61-58, 1:19 לתום המשחק. כהן נשלח לקו עם אשכים רועדים והוא בנס קולע רק 1, 62-58. המומנטום ממשיך איתנו ו20 שניות על השעון, הכדור אצל דורון בהתקפה שהייתה אמורה להיות אחרונה. שריקה הזויה לתוקף של רועי ניצן(אגב, מקורות יודעי דבר מסרו כי המתחזה מחיפה הודה במעשיו לאחר שריקת הסיום. מפה לשם, אטלס מוצא עצמו 5 שניות לתום השעון עם שתי זריקות, 60-62 לחיפאים. קולע רק אחת והשניה נופלת על אצבעותיו של שחקן חיפה והכדור יוצא לחוץ מתחת לסל. על השעון 2 שניות ו13 עשיריות לסיום.
הוצאת חוץ שלנו מהצד, קרוב לקו הבסיס, הכדור נשלח לנמרוד שלושה חיפאים עטים עליו, נמרוד משחרר כדור, פוגע בחישוק והאפסים בשעון יורדים. באזר.
הקהל החיפאי בטירוף, מודה לשחקנים ואז ברגע נדיר, התעלות של ממש, פונה כאיש אחד לעבר הקומנדו ומוחא כפיים, הקומנדו משיב והלב מתמלא גאווה שיש עוד תרבות אמיתית שבנויה על אהבה והערכה, שמחת המנצחים ותוגת המפסידים כרוכות זו בזו ברגע מזוקק של ספורט במיטבו, kodak moments, לצלם ולשמור. אם רק בזה הישגן של שתי עמותות האוהדים, דיינו.
הסוף? לא בהכרח. עדיין נותר סיכוי סביר שה"רפתנים" ממגידו ינצחו את ה"סווארים" מחיפה והפרש הסלים במשחקים ביננו לחיפאים יעלה אותנו למקום השני ולהצלבה. כמובן שעד אז אסור לשמוט נקודות בדרך ולקוות לטוב. לא אבדה התקווה, הכל עוד אפשרי, הלוחמים ותומכיהם לא מרכינים ראש.
זה לא נגמר עד שזה לא נגמר.
גם אם לא נצליח לעלות השנה כדאי לזכור כי הגענו למעמד הזה במקרה וללא ציפיות והכי חשוב שהוגשמה עוד שנה בחלום הענק הזה של קבוצות עמותות האוהדים.
החבל שלי הוא שלא הצלחנו להעניק לעומר מתנה לנישואיו, זה עדיף אפילו על צ'ק. אולי לברית.
תמונות הכתבה פרי מצלמתו של רז עזיז