סיקור מסע הניצחון של אוטובוס העלייה עם כ-30 אורדונים שבליבם הציתה אש
להגדלת הצילומים – לחצו עליהם
כתב: יוסי עוז (אדום עתיק), צילמו: רז עזיז ואלמוג יולזרי
והנה עוד אחד מהרעיונות ההזויים שהגה מוחו הקודח של האורדון הבלתי נלאה יורם איתן: הפעם מסע אוהדים באוטובוס פתוח בבגדד הקטנה ובעיר הגבעות הסמוכה, כקדימון לאירוע העלייה המתוכנן בזיסמן. גם הפעם ההזיה קורמת עור וגידים ולבסוף, לא להאמין, זה קורה.
בצהרי היום, יורם ואני שותים קפה בוויולה הקטנה כמטחווי קשת מהסביח של עובד. הטלפון של יורם עובד ללא לאות. פרטים אחרונים נסגרים, שמוליק מרגאי מסדר הנחה גדולה בשכירת האוטובוס באמצעות זוהר סקופסקי, גמלאי דן שלמד איתי בכצנלסון ושיחק בנוער של הפועל ר"ג בעידן היימן ונחמיאס. יורם מפציר בי להשתתף במסע, וכשיורם מפציר זה כמו פצירה במוח. אני עומד בגבורה בלחץ ומסרב בתוקף. בינתיים יורם משכנע את איתן מסורי להופיע בערב בזיסמן בלהיט הבלתי נשכח "סינדרלה שלי".
שעתיים עם יורם הם שווה ערך ליום עבודה מפרך. אני פורש לעיסוקיי ובעצם לנוח מהפצירה ומתכנן לי אחה"צ רגוע עד לזיסמן. אבל בשעה חמש זה קורה שוב. יורם חוזר טלפונית, והפעם זו לא פצירה, אלא מקדחה שנלקחה מאתר קידוחי נפט. רצף של "תשמע, תשמע, אתה חייב, אתה חייב", גורם לי לפלוט "טוב, נראה", בקול ענות חלושה. "שום נראה", עונה המקדח ומעמיק עוד סיבוב, "בשש ורבע אתה בווינטר, שריינתי לך מקום". אני קורס.
מחוגי השעון מתקדמים והכנותיי מתנהלות בעצלתיים. חולצה אדומה וצעיף, גלח"צ מזורז ואני מוכן, אבל עדיין נאחז בשרידי התנגדותי ושוקל להבריז.
אבל אז ניתכת עלי המהלומה הסופית. הטלפון מצלצל והשיחה נפתחת בנזיפה שלא עניתי בצלצול השני. עוזי פרל בכבודו ובעצמו, שמבהיר לי שיורם, שהיה מתוכנן לאסוף אותו + דגלי ישראל + דגלי הקבוצה + בקבוקי שמפניה שרכש בכספו האחרון + כוסות חד פעמיות + צעיפים + כובעים + כרזות + גבי הקומוניסט, לא מוצא היכן החנה את רכבו ואני חייב, למען קבוצתנו האהובה, לאסוף אותו ++++ מיידית מקרן הרחובות ברדיצ'בסקי-וייצמן.
בלחץ כזה לא עמדתי מאז ימיי כקצין צעיר במלחמת ששת הימים. אני מניף דגל לבן ודוהר לאוטו. בזמן הנסיעה (שש דקות) עוזי מצלצל פעמיים לבדוק את מיקומי. בשלישי אני לא עונה ואז מגיע טלפון קומוניסטי ששואל בשם עוזי היכן אני. העילפון קרוב.
עוזי והקומוניסט עטים על הרכב ומטילים פנימה את כל ה++++++ ויוצאים לדרך. עוזי עוד מספיק לנזוף בי על שסיננתי אותו וחוטף בהפוכה, שיבין שכשמסכמים עם קצין בכיר לא מתזכרים אותו. עוזי ממלמל עוד משהו על המזגן, אבל הופ אנחנו בזיסמן. אני לא מאמין, אבל אני כאן. הצליח ליורם.
דמיינתי אוטובוס שתי קומות עם גג פתוח כמו באירופה, אבל מה שהגיע זה אוטובוס בינוני (34 מקומות) פתוח, קבריולה עאלק, אבל אדום! גם הנהג התגלה כבחור מעולה החשוד באורדוניות.
לאט לאט התקבצו המשתתפים. ואלה העושים במלאכה ויבואו על הברכה: דני קרייסברגר עם הבנים רועי ואיתי, שגם צילם, ערן בריל, שמוליק מרגאי שמצוייד ברעשן האדום וכובע מדוגם בזמבורה, צביקה שחר ויואב בנו, מתופף הקומנדו הפעם בלי תוף, יונתן "טנק סורי" אימת שמעון מזרחי, רז עזיז, האיש עם הזיכרון הפנומנלי והמצלמה, ערן "וובי" ברנשטיין, שרק חזר מקולומביה ולא ברור אם זו השפעת הפטריות או שזה טבעי, פיליפ שבצ'נקו האיום, אילן ברק ובנו טל, גדי "השתקן", האיש המבוגר עם החולצה המשובצת, שמופיע לכל משחק ועוד לא אמר ברצף יותר משלוש מילים, הרצל שהרבני, מיכאל "ביז'ו", יניב "הסוס יהושע", אריק בורוכוביץ' ובתו המקסימה בר, נציגת הבלונד בהיעדרה של יעל, הצמד חמד עוזי פרל, האיש שידו בכל ויד כל בו, ועמו גבי, הקומוניסט האחרון עלי אדמות חוץ מההוא בצפון קוריאה, נציג ההנהלה מנששששששה, וכמובן עבדכם הנאמן, שאולץ באיומים להצטרף, ועל כולם – יורם איתן.
בדרך הצטרפו אורחים: אהרל'ה אייזן "מוניות שביט", שפשוט זנח את הטקסי בצד והצטרף לחגיגה באיזור רחוב הרצל, וגם נטלי איתן, הבת של יורם, מתוגברת בחיילת חביבה. כמה מהצעירים לא זיהיתי, לבטח שכחתי כמה ואני מתנצל.
החבורה העליזה פורצת לאוטובוס, הכרזות שעוזי טרח עליהן מודבקות מלפנים ומאחור, הצעיפים נקשרים סביב סביב, הדגלים מונפים, הרעשן האדום והזמבורה מופעלים, הגרונות מצוחצחים, הנהג מתניע, לוחץ על הפליי ו"היא בליבי הציתה אש, זאת הקבוצה מהמכתש"…
רמת השקמה בשוק. בזווית העין ראיתי כמה רצים למקלט הציבורי עם מסיכות גז. הברווזים בפארק הלאומי בסטרס וכמה חלונות ברמת חן נסדקו. הבוזוקי והגרונות מפיקים סאונד מדהים – "לליגת על היא שוב עולה ורמת גן היא אדומה (ה"ושוב" הזה לא עושה לי טוב, יותר מדי פעמים היינו שם).
כולם על הרגליים, יותר נכון על גב הכיסא, הדגלים מתנופפים ברוח. מעולם לא היו צמרות העצים וחוטי החשמל קרובים כל כך. העיקר ש"כולם יודעים שרמת גן היא אדומה, ברמת גן יש רק הפועל, מה זה מה זה הכח". יורם בחזית מנחה את הנהג ו-30 עוזרים/יועצים מאחוריו. ערן בריל, קרייסברגר ואני בירכתיים למזעור הפאדיחה. וובי מוכיח שלא נס ליחו ושקולומביה עשתה לו טוב (אח אח הפטריות…). בהיעדרו של אלמוג נוטל וובי מנהיגות ופוצח בהמנון לסולו ומקהלה: אואואו או או או יאללה הפועל", מגיע הקטע עם הכפיים והרגליים, וגוש דן באוויר.
המוזיקה המגוונת עוברת ל"סינדרלה שלי". ברור שזו הפועל ר"ג כי את מי הציל ניר הנסיך (שעכשיו עוזב)? חולפים ליד כפר המכביה. המאבטחים בכניסה מניפים ידיים ומוחאים כפיים. אלוף שדה, הירדן, נהגים צופרים, ידיים מונפות בברכה, סיבוב במרום נווה, אגודלים מהמדרכה מונפים בסימן "כל הכבוד". הסביח של יעקב, אין זמן לעצור, שדרות ירושלים, מודיעין (בן גוריון), הרצל, השירה מתגברת, כל להיטי היציע נשלפים. רונן דנוך ואיתן מסורי לא מתעייפים. בלילה אני שר מתוך שינה ויודע את המילים גם ברוורס.
במורד הרצל מנצנץ מאחור הבהוב של ניידת, כמה המהומים בכריזה, אף אחד לא שומע. בצומת הרא"ה השוטר נותן רייס דאווין ועוצר את האוטובוס מול קפה הספורטאים באורדע. השוטרים זוכים לשירי משוררים על דמות השוטר העברי, והחברים מתפנים לשלל ברכות לנציגי האוסטרים שמגיחים לפתע. וובי מזנק מהאוטובוס, עולה על גדר גבוהה בכיכר ופוצח משם ב-אואואו והאוטובוס עונה ברעם. רמת גו נזכרת בסקאדים.
המו"מ המתיש עם השוטר והשוטרת הבלונדינית מסתיים בניצחון (יורם…), הווליום מורד, אבל הגרונות מתגברים. אחרי אואזיס הניידת נעלמת. דנוך ומסורי מעלים שוב ווליום. ביאליק הנה אנחנו באים. יורם מנייד אותי מהירכתיים לחזית. נעים פה. עוצרים בעירייה והגרונות מזכירים לצבי בר הבטחות ישנות ללא כיסוי על מגרש כלשהו, אבל אין תשובה.
ביאליק כמרקחה, נהגים צופרים בקצב, ידיים מונפות בברכה, יושבי בתי הקפה מוחאים כפיים, קריאות עידוד ו"כל הכבוד", מצלמות וסמרטפונים נשלפים, קדחת הצילום אוחזת בעוברים ושבים. הקרינה הזו לא מסוכנת?
כופר הישוב. נקודת החלטה – עוברים במכתש או לא. חלק מהציבור אינו עומד בלחץ ומושגת פשרה: חוצים בהחשמונאים מתחת למכתש. הרגישים מסבים מבט. בכצנלסון עוצרים מול הטוטו. מתרחשת נהירה המונית החוצה, צילומים, קריאות עידוד, מחיאות כפיים, המוזיקה מרעידה את גבעתיים המנומנמת, ההמנונים מושרים שוב ושוב.
סימני שחיקה מתגלים בגרונות, שחלקם נצרדו כבר ב-1964. כוכבי, ויצמן וחנייה להתארגנות בכביש הטייסים. בתוכנית: הצטרפות הקבוצה והמאמן לפני ווינטר. בינתיים מתברר כי בשל מיעוט המגיעים לזיסמן נקראו כולם להיכנס. לא נורא. משנסים מותניים, מאמץ אחרון, שאריות הווליום מופקות מהגרון, רק דנוך ומסורי לא מתעייפים. זהו, הגענו עייפים, אך רצוצים וקדימה לאולם.
על האירוע אין הרבה מה לספר. אני יושב ליד אגדת עבר, ראובן כהן קובינה, שחקן אליפות 64 והאיש שהצטרף ליציע בחודש הגורלי ומאז ניצחנו בכל המשחקים. ככה זה, מזל של אלופים.
טקס הצגת השחקנים. כל אחד זוכה בכבוד ובשיר. כשמגיע קרלוס צ'קאנה מתרוממת תקרת ההיכל, והוא, נשמה שכמותו, קורא לכל החברים לחלוק בתהילה. פרדי נוטל מקרופון ומפגין סטייל של כוכב. רמזי גבאי מהעירייה עולה לנאום בשם ראש העיר וזוכה למקהלת "איפה המגרש". רמזי פוצח בנאום נימוסים והליכות, אך מבטיח שהעירייה תתמוך בקבוצה בכסף ובכל מיני דרכים (איזה?). עוד כמה נאומים, אבל כולם מחכים למוצא פיו של ארקין, שכל כמה דקות זוכה למקהלת "תישאר תישאר תישאר".
ארקין, כצפוי, מודה לכולם ושוב מזמין באקט אישי ואנושי את קרלוס "אלוהים" לחיבוק, והקהל בשמיים. אף מילה על העתיד, עוד פעם מקהלת ה"תישאר" רועמת, וזהו.
מקרינים סרט בהפקת פרדי: כל המשחקים, השערים והשחקנים. נדמה לי שלא ראיתי את הבושידו. הסרט מוקרן ממקרן אחורי ולכן הכל הפוך כולל הכתוביות והשערים המובקעים, אבל מה זה משנה, העיקר שזה לרשת הנכונה. שערים שערים שערים, אסולין ופרננדס, אורן, בוקסה בהקפצות מעל השוער, ממאדו בשערים חשובים, ואפילו קסאני נוגח לרשת של נס ציונה. מיקבץ הצלות מרשים של איתי, ואפילו לא שנייה ממשחק הגביע בנצרת-עילית.
יהודה עירוני יורד להעניק גביע בשם האוהדים (יוזמה אישית מכובדת שלו) ולא מוצא למי להעניק, עד שבא ארקין. מתוכנן משחק קט-רגל, אבל לי זה הספיק ואני נוטש.
חלפה עונה ונשארנו עם סימני שאלה רבים.
