יום חמישי, 5 באפריל 2012

שקט מוזר

אדום עתיק חזר השבוע למכתש * על רקע המראה העצוב, הוא חושב שהעוול העיקרי בסיפור הוא נישולה של הפועל ר"ג ללא מגרש חלופי והשלכתה לשדות זרים

לכניסה לארגז החול במכתש – לחצו על הצילומים
מאת יוסי עוז
כבר לפני מספר שבועות ביקש ממני שלמה מן לחזור שוב למכתש ולהשלים את הסדרה על שלבי הריסתו. רבות התלבטתי ולבסוף החלטתי כי מאחר שכבר נפרדתי מהמכתש בבלוג ולטעמי המכתש מת, איני מוצא צורך לערוך אזכרות שנתיות. אלא שהפוסט של שלמה "לא היה ולא יהיה" גרם לי שוב להרהורים ונוספו גם תגובות אוהדים הקובעות כי הפועל ר"ג נעלמה עם המכתש. גם מנהגם של כמה אוהדים לתלות בחוסר המכתש את כל חוליי הקבוצה (הפסדים, קהל מועט וכדומה) סייעו לכך. נמלכתי בדעתי וחזרתי לשם השבוע.
לכאורה, כך היה אמור להיפתח פוסט כזה: "תמיד חשבתי שבגוף האדם יש קשר בין המוח, הרגליים והלב. הסתבר לי שאצלי, ככל שזה נוגע למכתש, יש אנומליה והלב עושה קנוניה עם הרגליים וכך מצאתי את עצמי לפתע במכתש, או למען הדיוק, במקום שפעם היה המכתש. איך נשאוני רגליי לשם – לא אדע".
בפועל, מדובר בפעולה רציונלית לחלוטין שלרגש אין בה כל חלק. המכתש ההוא מת!
בפעמים האחרונות שהייתי כאן רעדה האדמה ועימה רעד ליבנו. והנה, שקט. שקט מוזר שורר על מקום שהוא בעצם כלום. פיסת אדמה דוממת, נטולת נשמה. נכון, עדיין עולה מהמקום המולת עבודה, אך אין מדובר עוד במכתש.
צריך להשלים עם המציאות, אין מכתש! נכון, יש מקום שכך קראו לו פעם ואפילו נשארה תצורת נוף אופיינית וזיכרון היסטורי, ברובו סנטימנטלי. אבל המהות והתוכן נעקרו ובלעדיהם המקום נשאר בבחינת עוד כתובת בגבעתיים. המכתש האמיתי נותר בליבנו ושם מקומו.
מי שרוצה לקנות דירה במקום הזה – שיבושם לו, אם יש לו מספיק כסף. בסופו של דבר, למרות המגבלות, מדובר באחד המקומות הטובים בגוש דן, ונרצה או לא, יקומו מגדלים ויגורו שם אנשים שידם משגת ואני לא מאחל להם כל רע. הרע שמור לרשימה  של מי שנתנו ידם לגזל, והרשימה ארוכה. אני, כנראה, לא ארכוש שם דירה.
אם חושב מישהו שתושבי "סובב בורוכוב" מלינים על המציאות, אני יכול להעיד כי שוחחתי רבות עם תושבים ורובם לא ממש הצטערו על היעלמותו של מגרש הכדורגל, נהפוך הוא. רק קומץ שהיה פעיל עימנו במחאה (גם אם באיחור) חושב כך.
יותר ויותר מתחזקת בי התובנה שהעוול האמיתי במעשה הנוולה אינו גזילת ביתנו האהוב, אלא נישולנו ללא תמורה והשלכתנו לרעות בשדות זרים. אני מעז להמר שאם היתה חלופה הולמת, מחאת המכתש היתה לובשת צביון אחר, ותרשו לי לומר, אפילו שולי. די להביט לצדדים – פתח תקווה, ירושלים, נתניה, חיפה – כדי להבין.
אם להיות ריאלי, אני לא רואה סיכוי בטווח הנראה לעין שלהפועל ר"ג יוקם איצטדיון חלופי, אלא אם כן יווצרו נסיבות פוליטיות מתאימות. הדבר היחיד שנותר לעשות הוא לשכנע את העירייה לבנות במקום ציון, מעין דגם ארכיטקטוני מוקטן של האיצטדיון האהוב, ולא להסתפק בעמוד המסורתי עם השלט "כאן היה", עלה התאנה המסורתי לחוסר רצון לשמר אתרים היסטוריים ששכונת בורוכוב משופעת בהם. ציון כזה יהיה בבחינת "מקדש מעט" לעברה המפואר של גבעתיים ההולך ומתבטל בפני הווה אורבני, דורסני ומעיק.
מה כן נותר? המועדון. נכון, יש אנשים טובים שהאבנים חשובות להם יותר מהקבוצה, ואפילו מתרצים בכך את אי הגעתם למשחקים. לטעמי זו הדחקה לא רלוונטית. המועדון, לאורך שנים, משנה פניו – שחקנים, מאמנים, קהל – ועדיין דורות אוהדים הולכים אחריו. נכפה עלינו להתנתק מהמגרש ההיסטורי. זו סיבה טובה לחזק עוד יותר את תמיכתנו בקבוצה. היא וגם אנחנו זקוקים לכך, במיוחד בתקופה זו כשמצבה הניהולי והכספי לא היה מעולם טוב יותר והחזרה לליגת על קרובה מתמיד.