פוסט שלישי המלווה את ימי המכתש האחרונים . פורסם בבלוג של שלמה מן.
יסורי גסיסתו (3)
יוסי עוז ממשיך ללוות את המכתש ברגעיו האחרונים
מאת יוסי עוז (אדום עתיק)
יום ראשון, 25.9: בשעות הבוקר קדרו השמיים וגשם קל החל לרדת. נדמה שגם השמיים מבכים את מר גורלו של המכתש. גשם ראשון לשנה זו ואחרון למכתש. תוך דקות הפציעה השמש וכמאמר ביאליק – "השמש זרחה והשוחט שחט". דימוי מקאברי משהו, אך מבטא את רחשי לב האורדונים.
ציפורני הדינוזאורים, בהרכב מופחת, המשיכו בעקירת קרבי המכתש. שבוע יסורים חדש נפתח. הסוף אינו נראה באופק הקרוב. עד שלא תיבנה רמפת ענק ועוד מספר פעולות, לא ייהרסו החומות. המכתש , או גופתו הגוססת, ישרוד עוד ראש שנה אחד, לבטח האחרון.
אסף ,מנהל העבודה של "בני וצביקה", נעדר היום. קשרתי שיחה עם מחליפו ושוב נפתחים מעגלי חיים המשיקים לעולם הכדורגל ולמכתש. מנהל העבודה, אלי לביא, היה שחקן כדורגל אפור במכבי הרצליה ורמת השרון אי שם בשנות ה-70 וזכה לשחק גם במכתש, אותו היטיב לתאר לפרטיו. אחיו, הרצל לביא, היה מלך השערים של מכבי הרצליה בשנות ה-70 וה-80. אח נוסף, קלימו לביא, שיחק בפועל ר"ג בתקופת אברם לב. אחיינו, ברק לביא, הוא בלם מכבי הרצליה כיום, אותו פגשה הפועל ר"ג בהפסד ביום שני. חיים שכאלה במכתש.
לפני שעזבתי ניגשתי שוב לערימת הכיסאות המוטלת במרכז. חיטוט קצר ואקראי העלה שמות מנבכי ההיסטוריה, החל מדוד נתן ונחמיאס, אנשי דור האליפות, דרך אורי אלטרסקו ז"ל, טופל'ה בייטנר, סטיב קפלן ומיודענו חיים גרינפלד. את כולם הנצחתי במצלמתי. נטלתי עימי את כסאות דור האליפות. אולי נעשה ספסל למרפסת, מקדש מעט להתרפק עליו.
יום שני, 26.9: למרות שידעתי כי לא יחולו שינויים מהותיים, עברתי במגרש גם היום. עוד סממן ייחודי נעלם – "כסאות בר לב". חבל שאף גוף לא יכול היה להרים פרוייקט של שימור כסאות נבחרים. כבדרך שגרה שוחחתי עם המפקח התורן, בחור צעיר שבעוונותיו שיחק בנוער של הכח והוא אוהד בית"ר. אפילו הוא כאב את היעלמותו של המכתש. גם לסגולים יש קשר אליו מהתקופה ששימש מגרשם הביתי לקראת סוף שנות ה-70. כל גיחה מביאה עימה מעגל חיים המשיק למכתש.
לכיתוב תמונה – הניחו את העכבר על הצילום. להגדלה – לחצו עליה