מייקל פינדר

מייקל פינדר

שי נובלמן,עתונאי, איש טלויזיה וסתלבטן לא קטן. לאוהדי הפועל ר"ג(האורדונים) שהשתתפו בהפגנות מול ביתו של אלוביץ' ובהפגנה הגדולה בבורוכוב הוא זכור כמי שבא להיות איתנו ויש לו פינה חמה בלב אלינו ולמאבקנו להצלת המכתש.

לרגל מגזין משדרי יורו 2008 בכדורגל ששודר בערוצים 10 וצ'רלטון בטלוויזיה, המציא נובלמן את דמותו של מייקל פינדר, עיתונאי ספורט אנגלי שמסקר את תרבות הספורט בישראל. בעקבות הצלחתה של הדמות, צילם נובלמן כתבות צבע סאטיריות שבועיות ששודרו בערוצים ספורט1 וספורט2, על פני עונה שלמה.גם העונה המשיך מייקל לבקר במגרשים ובין

 השאר ביקר בוינטר במשחק מול בית"ר ירושלים. התוצאות (וגם אני בתוכן ) לפניכם.
.

נער בטריבונה

נער בטריבונה
פוסט זה נכתב על ידי ופורסם בבלוג של שלמה מן  "המכתש בגבעתיים" ב19 מרס 2011

 יוסי עוז (אדום עתיק) משחזר את השבת הנהדרת שלו מה-12 בפברואר – החזרה למכתש וחתונתה הקרובה של בתו * לפעמים חלומות מתגשמים.

 

בתו של אדום עתיק, ליבי עוז, עם החתן שבדרך אסף שוורץ

 אִם תִּכְתּוֹשׁ-אֶת-הָאֱוִיל, בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת– בַּעֱלִי:


לֹא-תָסוּר מֵעָלָיו, אִוַּלְתּוֹ. (משלי כ"ז, כ"ב)

 12 פברואר 2011, ח' אדר א' תשע"א.

מאת יוסי עוז
 בשבת, שלא כדרכי, השכמתי קום עם תחושת חג. גבעתיים היתה שקטה ודוממת. עשיתי דרכי במעלה רחוב ויצמן בואכה בורוכוב. כבר בירידה לקלעי היכתה בי התחושה המוכרת ההיא של ההתרגשות הגואה אי שם מעומק הבטן. ואז הופיעה מעבר לפינה אותה חומה עקמומית ואפורה, מעוטרת בכתר גדר התיל המחלידה, הלכודה בין שני מורדות תלולים ומעליה מתנוסס בגאווה מתריסה בית הספר בורוכוב.
כלא מאמין חניתי וצעדתי לעבר השער. מנו ופינקלה לא חיכו לי ורחש קהל האלפים לא התנגן באוזניי, אך תחושת ה-deja-vu היתה גם היתה. אני חוזר הביתה, אל היציע האפרורי והמאובק, אל הכיסאות האדומים של ירון בר לב, אל השעון שאולי לא פעל מעולם ובעיקר אל המשטח שכאילו לא השתנה מאז חרכו את שוליו היימן מימין וכתב ששון משמאל. לרגע העפתי מבט לראות האם האופניים עדיין שעונים שם על החומה. סתם אשליה רגעית, מקסם שווא.


אך לא חלום חלמתי. מציאות אמיתית ומוחשית התגשמה תודות ליוזמתם הבלתי נלאית של אי אלו הוזים וקודחים בחזון תחיית העצמות היבשות של המכתש ובראשם שלמה מן ועינב. זכיתי(!) להימנות עם קומץ המוזמנים לאותו מפגש הוקרה לאתר, שמקומו בליבנו ובנפשנו גדול עשרות מונים מקיומו הפיזי. "ירושלים של זהב" בגרסת מגרש כדורגל. זר לא יבין זאת, אלא אם הוא אורדון.
איזו שבת חיכתה לי. ראשיתה במכתש, המשכה באירוח משפחת חתני המיועד ולקינוח משחק בליגת העל, who can ask for more (כן ,למרות הכל) מול ה"גרמנים" הצהובים מתל-אביב.


נכנסתי. מסע הקסם המסתורי בעיצומו. בזווית העין קלטתי דמות מוכרת ניצבת לה על הקו בסמוך לחדרי ההלבשה. השנים עשו את שלהן, השיער הלבין וסימני הגיל ניכרים, אבל אי אפשר היה לטעות – ראובן כהן, קובינה האגדי, מלך שערי הקבוצה בכל ההיסטוריה, האיש שהיה שותף לאליפות המיתולוגית, הוא ולא אחר.
לרגע דמיינתי אותו יוצא מחדרי ההלבשה למגרש, בראש אותה חבורה מופלאה ובניצוחו של הכריש, שאגת הקהל ביציעים וקבוצה אורחת מבוהלת. עוד רגע של אשליה נעימה.



אדום עתיק (מימין) עם אליל ילדותו ראובן כהן


ואם סברתי שתמו החלום והקסם, פסעו פנימה עוד שתי דמויות מהמאה הקודמת, מקריחות, עבות בשר, והגיל נותן אותותיו. מימין דוד נתן, אחד החלוצים המהירים בתקופתו, ולידו האיש שכינינו בשכונה ה"צב", משה פרל, חברו של ראובן כהן לקבוצת האליפות והאיש שהתכבד בהבקעת השער לרשת מכבי חיפה, שהביא את האליפות ההיסטורית ב-64'.
התמקמנו ביציע הצפוני, בשמש החמימה. נציגי הדור המופלא ואני כנציג אוהדי אותו דור, לשיחה קלה שכללה סיפורים על חברים שהלכו לעולמם והסתלבטויות על היימן, שהיה מאחר כרוני, ועל נחמיאס, ועוד רבים וטובים. זיכרון רדף זכרון בעוד שעל כר הדשא התרוצצו בהנאה שחקני הוותיקים מול קבוצת אוהדים והשמחה בעיצומה, ועל כל אלה מנצח שלמה מן בתפקיד המארגן/השופט/המאמן, כולו אושר וחיוכים.
ואז בסיומו של המשחק, בו התכבדנו בשער מרהיב של וובי ובתצוגת בלם עושה גליצ'ים בג'ינס של אריק גילרוביץ', הגיע הרגע הגדול. אל כר הדשא פסעו ראובן כהן ומשה פרל ושחזרו את אותו שער אליפות מופלא, שהכל כבר נאמר עליו. ראובן כהן הרים כדור חופשי כ-30 מטר מימין לשער המזרחי, פרל התמקם לפני הרחבה, סגר עיניים ובעט – הכדור בפנים ויש אליפות. כמה פשוט. לרגע קט שוב הייתי נער בטריבונה.
* * * * *
הטלפון הנייד צלצל. אשתי החזירה אותי למציאות, הזכירה לי שהורי החתן המיועד בדרך. אכן שבת מופלאה היתה. ראשיתה במסע קסם חלומי והמשכה בשמחה משפחתית (החתונה בקרוב!). על המשחק באותו ערב (הפסד למכבי ת"א) נדלג. למה להשבית שמחות?
אם חשבתי שחלומות הם חד פעמיים, טפחה המציאות הנעימה על פניי ושוב שותפתי בחבורת יודעי סוד. ביום שישי לפני שבוע וחצי בשעות אחה"צ, שמתי פעמיי אל אותו "בית הכנסת האדום". לאחר ריטואל משחק הוותיקים מול האוהדים (בו לא השתתפתי, אתם מבינים, זו הפציעה ההיא מ-1970 שעוד מעט תעבור) התכנסו כל העושים בקודש לטקס קבלת שבת כהלכתו, שנוהל ביד רמה ע"י הגר"א הרב שלוימה מן.


ניצלתי הזדמנות פז זו והודעתי ,לקול תרועות האדומים, על נישואי בתי, ליבי, ילדה טובה גבעתיים עם בח"ל המושבניק החסון אסף שוורץ מגבעת ישעיהו, ערב קודם. כמה קל להפוך אדם למאושר.