יום רביעי, 26 באוקטובר 2011

מרגע שנכשלו המאמצים האחרונים בבית המשפט ברור היה שהעלמותו של המכתש היא עניין של זמן קצר. הרגשתי צורך להפרד מהמקום שהיה חלק בלתי נפרד מחיי.(פורסם בבלוג של שלמה מן)

פרידה מהמכתש

עם נפילת החומה המזרחית מת היום המכתש באופן רשמי * יוסי עוז שתיעד בשבועות האחרונים את הריסת המגרש נפרד מהמקום שבלעדיו שכונת בורוכוב כבר לא תהיה מה שהיתה * שלום בלי להתראות

מאת אדום עתיק
היום בו נפלו החומות: לכל אדם יש זכרונות כספר / יומן חרוט על לוח לב שותק / הזמן זורה את הרעות כאפר / ורק הטוב לעד לא יימחק (יחיאל מוהר)
בגבעתיים של שנות ה-60-50 התרכזו באורח מופלא רוב מוסדות התרבות, החינוך והבידור, במלבן תחום הרחובות כצנלסון-בלוך-בורוכוב וקק"ל.
מסענו במנהרת הזמן מתחיל בכיכר נגה ("קפה ברזילי" המקורי, או סתם "הברזלים"). כאן בפינת וייצמן התנשא המבצר האפור – קולנוע נגה. מתנשפים קצת היינו עולים במעלה וייצמן, פונים ימינה והנה לצידנו קולנוע סטודיו שכינויו "האורווה". מבנה קטן וצר הזכור לנו בעיקר מההצגות היומיות של המערבונים. עוד מספר פסיעות – בית יד לבנים והתותח בחזיתו. כאן נערכו טקסי יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל ובצידו המדרגות לגן גורדון והספריה העירונית.
וגם קופת חולים "המעורר", מוסד בפני עצמו, ובסמוך תיכון "קלעי", נזר החינוך התיכוני בגבעתיים (טוב, גם לא היה אחר) ובחצרו מגרש הכדורסל הפתוח, שהיה מגרשה הביתי של הפועל ר"ג בתחילת שנות ה-60, עם כוכביה "פתק" אלוני, קמינר ומושליין אליל ילדותנו. עוד כמה צעדים ובסוף הסמטה על רחוב בורוכוב נמצא מבנה מוזר – קולנוע אורלי, וסרטים כמו פלאש גורדון וזורו, שכבר אז היו ישנים. קפיצה קטנה והנה עוד מוסד – הנוער העובד קן בורוכוב, מעוז החולצה הכחולה עם השרוך האדום. משם אל בית הספר בורוכוב, ראש וראשון לבתי הספר בגבעתיים. לנו הוא זכור בעיקר בזכות צמרות עציו, אליהם טיפסנו כדי להציץ באלילינו הרצים אחר הכדור, שם למטה במכתש.
ובמורד שכונת בורוכוב על בתיה הקטנים, שבעצם קיומה ההיסטורי היתה אייקון תרבותי ואחד משיאי עשייתה היה הקמת המכתש. פיסת עולם שעמדה מלכת בלב שכונה ששינתה פניה, עד שאילצה אותה להיכחד אף היא. דרכו של עולם.
כתרים רבים נקשרו לאותה פנינה אפורה שחינה בעליבותה. הגדיל לעשות השחקן נתן דטנר, שהעניק לה את התואר "בית כנסת", וכידוע בית כנסת לא הורסים. אך בליבנו גדול היה המקום עשרות מונים מקיומו הפיזי, "ירושלים של זהב" בגרסת מגרש כדורגל. זר לא יבין זאת, אלא אם הוא אורדון.
ידענו, חששנו, קיווינו, האמנו, ציפינו, הדחקנו והכחשנו, אך הפור נפל. היום המר והנמהר הגיע, ניצחו בני חושך את בני האור. לא בנקל שמטנו מידינו את המכתש. מה לא עשינו ובראשנו אנשי חסד ואוהבי המקום והחלוץ לפני המחנה, שלמה מן, איש הבלוג.
כתבנו, הפגנו, רצנו לכל מי שאוזנו חפצה ורצתה להאזין, או שלא. אך לשווא. כלו כל הקצים ועלה הכורת על שכיית חמדתנו, זדים חסרי לב טרחו על אובדנו ויירשמו לדראון עולם בספר דברי ימי המכתש: "עמלנו", שטנצלר, בן שחר, דולינגר, אלוביץ' ועוד רבים ורעים, שנתנו יד לקנוניה, שענני ריח רע ורדיפת בצע נודפים ממנה למרחוק ונדבק בהם.
גם בימיו האחרונים המשכתי ללוות את המכתש. בעל כורחי נמשכתי, כבחבלי קסם. לא סערה התחוללה על המכתש ובסופה נעלם, אלא מסכת ייסורים ארוכה ומייגעת. החומות הבלות מזוקן הוקפו בגדר בוהקת, עוטפת וחונקת. השערים נעקרו והדינוזאורים פרצו פנימה וריטשו את הקרביים – המזרחי והצפוני תחילה. כסאות בר לב נעקרו והושלכו בערימה בלב המגרש. שמות מפוארים בעליבות של פסולת. גם תורו של היציע הדרומי הגיע ולאחריו הקיוסק המיתולוגי, ואחריהם עלה הכורת על גג חדרי ההלבשה ומחצית הבניין הראשי שהמתינו למכת החסד האחרונה. נגיסה ראשונה בחומה ואז מולאו הקרביים בערימות עפר.
הביקורים היומיים זימנו לי מפגשים מרגשים עם אנשים שזכרו איך שיחקו כאן בשנות ה-70 וה-90 במדי הפועל אור יהודה (ילדים), מכבי הרצליה ואפילו הכח. גם שיחות עם השכנים על העבר והעתיד, ואפילו עוברי אורח אקראיים שתהו למעשיי חמוש במצלמה. סוג של ריטואל פרידה אנושי.
למרות החורבן, כל עוד עמדו החומות, המכתש חי וקיים. ידעתי כי ביום בו יקרסו החומות יוכרז המוות הרשמי. יום מר ונמהר זה אכן הגיע.
הנסיבות עקרו אותנו מהמכתש וכתשו את מאבקנו, אך לא ניתן לעקור את המכתש מליבנו. בנו האורדונים מתקיים הפסוק מספר משלי: "אם תכתוש את האוויל במכתש בעלי, לא תסור מעליו אוולתו".
מה היה בו במכתש הזה? מדובר באנומליה גיאוגרפית, מין סטיית תקן תכנונית החצובה בסלע בין שני מורדות ונוגסת בבטן הגבעה, מוקפת חומה אפורה שמזה 50 שנה נדמה שהינה מטה לנפול. כיכר דשא צרוב משמש ועקמומי, שראה ימים טובים, שרוב ימיו היה בבחינת ארגז חול. חניה, שירותים, קופות, תאורה, שעון, יציעים – הצחקתם אותנו.
אז מה בכל זאת היה בו?
הסאונד המדהים, הקרבה הבלתי אמצעית לשחקנים, הנוף לכיוון מערב, החומר האנושי ואחוות היציע, המשפחתיות, הגאווה וההזדהות. כמובן, משק כנפי ההיסטוריה. י"א באדר, בו התקיימה אליפות בתי הספר היסודיים בגבעתיים, ואני הקטן והרזה רץ 60 מטר מהחומה המערבית לאורך יציע הקיוסק עד קו האמצע. אופניים, התגנבות לתוכו, ומנו אדיב ופינקלה, חנוך מורדכוביץ', נציגנו הראשון בנבחרת ישראל, איצ'ה קירשנברג שלא מחטיא פנדלים, חודורוב שמכניע את גולדפרב הטברייני, הכריש, קובינה, שלמה לוי, נחמיאס, ששון והיימן, בנבנישתי ויניאק, פרל שעוצם עיניים, הכדור ברשת מכבי חיפה ור"ג אלופה באפריל 64. ואחר כך קלדרון ודנישבסקי, שמריה ושוקו, יובל נעים נוגח בקוון מול טייבה, מרקיניוס אומר תודה לשוער הרצליה במשחק נגד הירידה ובני יהודה אומרת תודה לר"ג ועולה.
והיו גם אחרים, כמו טקס חלוקת" אות ההגנה" ב-1958, סוסיאדה, טקסי שבועות ויום העצמאות ועוד אלפי הבזקי היסטוריה הנצורים בלב כל אוהד, איש איש ותקופתו, איש איש וזכרונותיו. כל אחד והמכתש שלו.
עבורי, יותר מכל, המכתש היה תבנית נוף ילדותי. הרגשה של מקום מוכר, נינוח, ידידותי, שרוצים לחזור אליו שוב ושוב. הבית!
כמו לחזור לבית ההורים הקשישים עם חדר המדרגות האפלולי, תיבות הדואר המעוקמות, ריח כבד של בישולים שנספג בקירות משנים רבות, השעוונית הדביקה על השולחן במטבח, אבק פה ושם, אבל מעל הכל ההרגשה שכל פינה מלאה בפרטים קטנים וזכרונות. בעיניים סגורות אתה יודע היכן מונח כל דבר בבית, ודבר לא משתנה. מרקם של חיים, תחושת הביתיות הנינוחה מהולה באוקיינוס של נוסטלגיה, זכרונות וגעגועים לימים אחרים שלא יחזרו.
במעלה דרך החיים והגיל נמוגים מאחור סימני הדרך ותחנות החיים.
המסך יורד על גבעתיים של פעם, הישנה והטובה של נעורינו. החומות קורסות ועימן קורס עברנו. נותרה מציאות עגומה מלווה בכאב גדול שאולי הזמן יקהה אותו, אבל העצב על מה שהיה ולא יחזור יישאר לעד.
כל מבט על שכונת בורוכוב ישגר ללב זיק של כאב. המכתש הוא הבית והנשמה. אלה ניטלו מאיתנו, והמאמין בגלגול נשמות ובביאת המשיח – ינוחם.
שלום לך גבעתיים הקטנה שלי, שלום לך ילדות רחוקה, שלום לך מכתש שלי. אין להתראות.
יוסי עוז ליווה בשבועות האחרונים את הריסת המכתש ותיעד זאת בצילומים שהובאו בבלוג. צילום: רפי מן
 כמה תגובות של קוראים
מאת תנצב"ה
צילומים מזעזעים. העצב אין לו סוף

מאת שמואל מרגאי
ערב טוב יוסי .
התפילות והחלומות , לא נענו וריבונו של עולם " אמר את דברו " .
לשוני יבשה בעת הקריאה , והלב החסיר פעימות .
בכל משפט , אחזתי בזרועך וזיכרונות של ילדות ליוו אותי .
הדמעות הקדימו ונפשו של אורדון פגועה וכואבת .
כתב כאן מישהו " חורבן בית שלישי . אמת נכון ומדויק .
בעתיד כאשר אסע עם נכדיי ברחוב פרוג אומר להם ,
כאן היה ביתי , כאן היה גן עדן ילדותי .

מאת אורדון לשעבר גבעתיים
פיסת עולם שעמדה מלכת בלב שכונה ששינתה פניה…
כל כל מדויק! כל הכבוד על הכתבה המרגשת והעצובה
מאת אב ובנו
יוסי, אמנם אני צעיר ממך במספר שנים אבל כילד ונער המקומות אותם הזכרת היו,כמו עבורך, תבנית נופי עירי.בשנת האליפות היתי ילד בן 7 שהתלוותי לאבי ז"ל לכל המשחקים. במיזם הכסאות הנפלא של ירון רכשתי 4 כסאות לאבי לאחי לבני -דור שלישי לאוהדי הקבוצה וכמובן עבורי.ניתן להצטער שלא איפשרו לכולנו לקחת את הכיסאות אם כי אין להתפלא לאור אטימות הלב שגילו כל המעורבים ברצח המכתש היקר לנו מכל.יוסי, ריגשת אותי עד דמעות, כושר ההבעה שלך הוא מתת אל. במשחק הבית הקרוב אבוא להודות לך באופן אישי.

מאת יושב שבעה
יוסי תודה על עבודת הקודש שעשית. משתתף בצערך העמוק על מות המכתש ומותם של זכרונות הילדות שלך, של כולנו ושלי.

מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה)
יוסי,
כל הכבוד.כתבה מרגשת .
רן קוניק

מאת חיים גרינפלד
הכל נגמר.
הכל נגמר.

יום רביעי, 19 באוקטובר 2011

פוסט זה נכתב עבור אתר קבוצת הכדורסל לאחר המשחק מול הפועל ערבה ת"א  17 אוק 11
כדורסל ב"ברבור"
למרות הצהרותי, החד משמעיות, בדבר חוסר הבנתי והתעניינותי בכדורסל מצאתי עצמי איך שהוא בבית ברבור. לכאורה אחראים לכך בעצם שניים-עוזי פרל ויהורם איתן שחפרו לי בשכל עד שהתרצתי. למען האמת הדלת כבר הייתה פתוחה ובתוך תוכי כבר תכננתי ללכת ואפילו כבר עדכנתי את האשה מראש .




בית ברבור ,קל"ב קלאסי , בדיוק 4 דקות נסיעה מהבית, חניה בשפע ואפילו כניסה בחינם . רגע ,נגד מי משחקים ? הפועל ערבה" (ב דגושה ניקוד סגול )? קבוצה ערבית ? יש דבר כזה ? ולמה בתל אביב? בכניסה לאולם צר המידות הבנתי שיש בעיה רק בניקוד ומדובר בקבוצת לפלפונים תל אביבית.

התמריץ הגדול להגיע למשחקים הוא קהל האורדונים המוטרפים ב"יציע " שבשילוב ממדי המבנה והאקוסטיקה מייצרים מסך רעש אדיר המהמם את היריבה . שחקני ערבה ,כבר בחימום לא הבינו מה נפל עליהם ונראו המומים ומבולבלים, בהמשך הסתבר שגם הכדורסל שלהם לא משהו מה שמסביר את הסקור הגבוה , כמעט 100!

ביציע נראו הפרצופים המוכרים , ראשית הקומנדו בהרכב מלא ופעיל במיוחד שלא הפסיק לרגע לדחוף ולעודד , עם ארסנל שירי הכדורגל בתוספת שירי "הלל" לשחקני היריבה ובראשם מס' 8 שזכה לשלל הצעות על אפשרויות אשפוזו הפסיכיאטרי ורמזים עבים כפיל על נטיות מסויימות. הקורבן שיתף פעולה.

גם אביזרי העידוד שודרגו והותאמו וכבר נראה ביציע דגל רלוונטי ואף אב טיפוס לצעיף שעוצב בידי מעצב הבית , ליאור עירוני וכבר זכה להזמנות. כל אלה בנוסף לתוף והמתופף הצמוד שאיימו להפיל את התקרה והאביזרים המוכרים מיציע הכדורגל.

אל אלה הצטרף הגרעין הקשה של המכונים "מבוגרים"- עוזי פרל,אריק בורוכוביץ ,יורם איתן, העירונים, גד לביא, אילן ברק ,יענקלה ורד, רן קוניק, פומרנץ , שמוליק האיש והרעשן הפעם בלי קריאת הקרב ימינההההההה,ועוד רבים וטובים. כן ,גם הפתעה קטנה בדמות האלוף איתן דנגוט מתאם הפעולות בשטחים שהביא את בנו שמיד אומץ על ידי יהורם איתן, עוטר בצעיף והצטרף למקהלה, ברוך בואך אורדון צעיר ולא נשכח את נציגת הבלונד , יעל. עוד נצפו פרצופים מוכרים פחות (לי ) שלפי ההתלהבות נמנו על קהל האוהדים של ימי "ראש העיר ". השילוב הוכח כקטלני וסחף את היציע לאורגיה אדומה פרועה וצוהלת , איזה כיף.

וכמובן היה גם כדורסל. תענוג צרוף של ספורט צנוע, דל אמצעים ויכולת אבל גדוש באהבה טהורה לספורט במובן הצרוף ביותר. דווקא העליבות מדיפה ריח של טוהר שנעלם ככל שעולים, המזכירות המאולתרת , העדר חדרי ההלבשה, קיום או אי קיום חלק מהשעונים אלה חלק מהקסם.

ר"ג עלו ללא כוכב המשחק הקודם, נמרוד כהן , שנמלט ל-חו"ל לאחר ההשפלה באשקלון , אבל העדרו לא הורגש וכוכב חדש צץ, עופר גולדברג, שסחף את הקבוצה למשחק לחימה חסר פשרות מלווה בשליטה מתחת לסל (תודה למספר 4 ) , שלשות ואין ספור חטיפות, מצא חן גם מספר 7 במשחק אינטליגנטי. ערבה לא הוותה יריב והאדומים מלווים במלאכי הגיהנום מהיציע מחצו אותם בהפרש של 22 וסקור של 98, אי אפשר לדרוש יותר. פיק אנד רול , בוקס אנד ואן , אזורית, פאסט ברייק,צבע, גארד , פורוורד ועוד כאלה , עדיין לא . את זה נלמד עם הזמן.

ושוב תודה ענקית לשניים שאפשרו את כל זה – הצמד צחי ופרימור.
לאסוף כוחות .הדרבי בפתח, נקרע את "אורדע" ונהפוך אותם ל"אורלי "( בדיחה לותיקים ).
פוסט זה לא פורסם בבלוג של שלמה מן למעט חלק מהתמונות .
ייסורי גסיסתו 4 א


3 אוק 2011

בפרוס השנה החדשה כשהחגים מתרגשים ובאים עלינו נהוג לערוך חשבון נפש. זה הזמן גם עבור שטנצלר, בן שחר, אלוביץ', דולינגר ועוד מחבורת מוכרי /קוני/מאשרי המכתש לערוך את חשבון הנפש שלהם .יום כיפור מכפר רק על חטאים שבין אדם לבוראו ובוודאי לא על חטאים בין אדם לחברה . האם אכן כל אלה מרגישים נקיי כפיים וטהורים? האם כל שעשו היה כשר וטהור ולא דבק בו רבב, האם מדדו מעשיהם גם בכף החמלה ? מסופקני.

לאחר שנטשתי את המכתש טרם ראש השנה  שבתי אליו היום(3 אוקטובר). נותרה רק מעטפת חלקית כל הקרביים נעקרו- שלד הבניין המרכזי, חדרי ההלבשה המיתולוגיים מהם הגיחו שוויצר חודורוב, בנבנישתי, יניאק פרל, קובינה, נחמיאס ,שלמה לוי , ששון מוסלי ותיק והביאו אליפות הסטורית, נעלמו כלא היו .מהמרתף מתחת לחדרי ההלבשה שהיה פעם סניף של הנוער העובד  נותר בור ומעליו גל חורבות. הקופות הצפוניות נעלמו ואינן.

 חלק ממראות ההרס תועדו מגג הבניין שנבנה על חורבות ביתו של יצחק ירון ,לשעבר ראש העיר, באדיבות מנהל העבודה שאיפשר לי לעלות ואף הצטרף אלי ושמע קצת מור"ק המכתש. מראות קשים ניגלו לעיני אך יותר מכל מכאיב  לראות כיצד גם קטע של החומה הצפונית מפינת הסופר ועד אחרי הקופות הצפוניות נעלם ואיננו . תחילת הקץ הופכת מוחשית וקרובה מאי פעם .



טרם צאתי את המכתש הבחנתי במספר בני נוער, עם מורתם ,עוסקים בעניין המכתש(למען האמת , בחוסר עניין רב) . בהוראת מורתם ובאיום פיזי מונה אחד לשאול אותי האם המפלס היום נמוך או גבוה מזה של 1922. ניצלתי את ההזדמנות וסיפרתי את פרשת האשפה של תל אביב רציתי להוסיף עוד  אך הצעירים לא נראו מעוניינים  . חשבתי על דברי יגאל אלון " דור שאין לו עבר ,אין לו עתיד. גורלו של המכתש נחרץ. זה הזמן לפתוח במאבק עם עיריית גבעתיים להנציח את המכתש באתר סימלי שיוקם בפארק שלמרגלות המגדלים. 
4/10/11
כמנהגי עברתי גם היום דרך המכתש, לא חלו שינויים גדולים . המשאיות ממשיכות להגיע בתדירות גבוהה , מרעידות את בתי השכונה , פורקות ערמות עפר והופכת את שמי בורוכוב לערפיח. ציפורני הדינוזאורים ממשיכים בכתישת גושי הבטון ,שארית קרבי המכתש ומפנים אותם . המכתש הופך אט אט לערמת עפר ענקית ששאריות החומה עוטפות אותה .

חציתי מצפון לדרום ליד החומה המערבית  ושם בין ערמות הסחי , בצמוד לחומה הצבועה אדום צדה עיני כתם צבע מוכר, פיניתי קצת זרדים ולנגד עיני נתגלתה ערמה קטנה של דיסקים-שיר העליה  "בליבי הציתה אש הקבוצה מהמכתש". היפוך סימבולי למציאות הכואבת , אין מכתש ואני מתקשה לומר שעד כה הקבוצה מציתה אש בליבי . על עליה לליגת על אני אפילו לא מעיז לחשוב בשלב זה , ננמיך ציפיות ונצפה לטוב , אם לא מהמכתש לפחות מהקבוצה , היא כל מה שנשאר לנו להאחז בו .

 

יום רביעי, 12 באוקטובר 2011

שובה של האימפריה

טור זה נכתב על ידי כתגובית לפוסט של שלמה מן "האימפריה חזרה" על הקמתה מחדש של קבוצת הכדורסל "הפועל ר"ג" (הבלוג של שלמה מן 10/11/11 ).

.למען הגילוי הנאות שני גילויים מרעישים:
Basketball is not my cup of tea . מעולם לא הייתי במשחק של קבוצת הכדורסל הפועל ר"ג ההיא של קפלן ו-שות' שמתעקשים לקרוא לה "המיתולוגית".


למען האמת אני לא מבין גדול בכדורסל ובתחרות על צפייה בטורניר דוק או כדורסל , כנראה הדוק לוקח. אז מה בכל זאת עשיתי אתמול במעלה רחוב הפודים באולם כדורסל בחברת 150 צרובי מוח אדום.


ראשית , לא יכולתי להתעלם מהמעשה המופלא שעשו צחי ופרימור שבניגוד לכל הסיכויים הרימו קבוצת כדורסל , מועדון המנוהל ושייך לאוהדים והגשימו חלומות מודחקים מענפים אחרים...הוד כבוד ויקר ! אני כולי תקווה כי יהיה המשך מוצלח ליוזמה האמיצה וימצא גם מי שיתמוך בכמה שקלים ויבטיח המשך קיום מכובד.


שנית,  אני אורדון (או לפחות חושב שאני כזה) וקבוצת הכדורסל על שלל מרכיביה היא מעשה אורדוני לכל דבר ועניין –השם , הצבע, הקהל, השירים, האנשים המניעים את המערכת וכמובן הקשר הברור לכדורגל. כבר אמרתי בהקשר אחר "זר לא יבין זאת אלא אם הוא אורדון ".


 אפשר להבין את הכמיהה האדירה לימים טובים יותר ,לאוירה אחרת, להשגיות והצלחה וגם למקום אחר שהולך ונמוג בעצם ימים אלה . תקופות אלה סימלו טוב שהלך ונעלם –הכדורסל התפרק , הכדוריד נדחק לשוליים, הכדורגל ירד מגדולתו ,נשארנו עם הפינג פונג...תחיית הכדורסל ויציאה לדרך חדשה של מועדון הכדורגל מביאים תקווה חדשה. תודה לאנשים שעשו את זה , אין צורך בשמות ,כולם יודעים .


נימוק נוסף , השמור לנושאי תעודת זהות "ותיקה " הוא הנוסטלגיה . ההסטוריה מתחילה לא בסטיב קפלן ויד אליהו מול מכבי תל אביב אלא בשנת 1961 עם "פתק" אלוני (ז"ל),מושליין (ז"ל), עמוס קמינר ואחרים יבדלו לחיים ארוכים, משחקים ביום שישי בלילה , במגרש הפתוח בקלעי מול מכבי דרום . משחק שסופו במעצר במשטרת רמת גן ומאז לא הלכתי יותר למשחקי כדורסל של ר"ג עד משחק זה . עברו בדיוק 50 שנה והמעגל נסגר.  לאחר המשחק עמדתי עם בני ועוד אוהד , כולנו מהדור ההוא והעלינו זכרונות מגבעתיים ההיא שיום שישי היה הופעות בקולנוע נגה , ישיבה על הברזלים בככר נגה , צפייה במשחק כדורסל וחזרה ל"קפה ברזילי" לצפות במופע החארקות של הלארקים. אי אפשר ולא צריך לשחזר  אבל נעים להזכר.



כן , היה גם משחק. ההקדמה והפתיחה בלבלו אותי. השם "הפועל ר"ג", הפרצופים ביציע בוגרי המכתש וסובלי וינהטר, הדגלים, הצעיפים, השירים , רגע ,למה עולים רק חמישה וששה נוספים ממשיכים להסתלבט על הספסל, איפה השער , איפה הדשא, מה זה מכבי יפו בלי אוננה , הוא פצוע ?  למה אוהד מהיציע  עולה בהרכב. הבלבול חלף ,היה משחק , ניצחנו ב-27 הפרש , בטח שחקנו טוב , אבל כבר הצהרתי , אני לא מבין כלום בכדורסל.


ובקשת סליחה קטנה מתושבי השכונה על הרעש . גם זינגר היה ואולי הוא יהיה ראש העיר.

יום חמישי, 6 באוקטובר 2011

עוד פוסט (תמונות) בסדרה המלווה את המכתש בדרכו האחרונה. כרגיל, פורסם בבלוג של שלמה מן.

יסורי גסיסתו (4)

יוסי עוז המשיך גם השבוע ללוות את הריסת המכתש. הפעם בלי מילים

להגדלה לחצו על התמונה. להסבר התמונה – הניחו עליה את התוויין


 

יום ראשון, 2 באוקטובר 2011

פוסט זה נכתב לפני שנה  כתגובה לסיפור של שלמה מן על הקיוסק של לאון. איזו דרך עגומה עשה המכתש מאז ועד היום.


דב בר בורוכוב
בסוף שנות החמישים לו היה דב בר בורוכוב קם מקברו (בקבוצת כנרת) ורואה מהקיוסק של ליאון את בית הספר, שחינך ברוח הסוציאליזם ,מאחוריו ואת שכונת בורוכוב הפועלית משתרעת למרגלותיו ובתווך אותו מקום מפגש קהילתי שהפך ברבות הימים למעוז ספורטיבי אדום וסוציליסטי ,המכתש, מפנה מבטו ורואה את שכונות הפועלים של גבעתיים ,בוודאי היה מהמהם לעצמו מתחת לשפם בשביעות רצון .בחלומותיו בורוכוב ראה בארץ ישראל קרקע בתולית מבחינה מעמדית ומקום שניתן יהיה לבנות בו חברת פועלים יצרניים צודקת ושיוויונית לפי מודל הסוציאליזם האוטופי מבלי לעבור את שלב המהפכה. רעיון זה, הנקרא "סוציאליזם קונסטרוקטיבי", אומץ על ידי תלמידו של בורוכוב, דוד בן-גוריון.(ויקיפדיה).
בורוכוב היה מהמהם לעצמו כמה מילים ברוסית וחוזר ל"מעונו" בבית הקברות של כנרת להמשיך בדיונים על מהות הסוציליזם היהודי והגשמתו בארץ ישראל. קרוב לוודאי שהיה אומר לעצמו אחזור עוד חמישים שנה ונראה מה נשמע .
אתרע מזלו של דב להגיע אל מול הקיוסק של לאון , אי שם בתום העשור הראשון של המאה ה-21 וחשכו עיניו. לא סוציליזם ושויון ,אין קונסטרוקטיבזם ,את מקומם של אלה החליפו קונסטרוקציות הבניינים וקפיטליזם חזירי ,שכונת בורוכוב נעלמה ואיננה ובמקומה צצו,כפטריות לאחר הגשם, בתי מידות מהודרים ורוח הסוציאליזם ממנה והלאה. לפתע אורו עיניו – המכתש ,הוא עוד שם, יש תקוה, השכונה עוד מאוחדת ואנשיה ערבים זה לזה , נקהלים בפינת החמד ומדברים בנפלאות הסוציאליזם וצופים בבני הנוער המיטיבים להשתעשע בכדור. אך אבוי , מדוע שומם המקום, סגור ומסוגר ומיהם הגברתנים המסרבים להכניסו ומי זה אלוביץ' שבשמו הם נוקטים . ניסה דב בר לפשפש בזכרונו ולא עלה בידו לדלות מנבכי העבר שם של מנהיג פועלים כזה , לא נורא אמר לעצמו, כשאחזור לכנרת אשאל את ברל כצנלסון ,הוא לבטח ידע , הרי יש כאן בית ספר ורחוב על שמו.
אבל וחפוי ראש פנה דב בר לדרכו. הנה כך התנפץ החלום