יום שישי, 18 בפברואר 2011

המכתש שלי

המכתש שלי
פוסט זה נכתב על ידי ופורסם בבלוג של שלמה מן "המכתש בגבעתיים" ב-17 מאי 2009


גבעתיים של שנות ה-50: שלושה רחובות, שלושה בתי ספר ומגרש כדורגל אחד שבשביל הילדים היה עולם ומלואו * יוסי עוז (אדום עתיק) כותב על ילדותו כאוהד הפועל ר"ג, כולל פטנטים ישנים איך לצפות במשחקים בלי לקנות כרטיס







חומות המכתש, שנות השישים: על אופניים ברחוב השניים (צילום: יצחק עצמון, באדיבות יעקב גרנוולד. ותודה גם לירון בר-לב שהסכים לוותר בשבילי על הצילום הנדיר)

"זה לא יחזור, כל זה כבר איננו

רק זכרונות, רק זכרונות

כאן מהלכים על בהונות

הזמן נרדם, אל נא, אל תעירנו" (חיים חפר)

 
מאת יוסי עוז (אדום עתיק)






גבעתיים של שנות ה-50, אוסף שכונות מנומנמות בפאתי ת"א בואכה ר"ג. רחוב וייצמן התחיל ברמב"ם, חצה את גבעתיים ובקצהו הלב הפועם, קולנוע נגה והכיכר, ובהמשך המכתש.

כרוב המדינה הצעירה, היתה גבעתיים "אדומה" וסוציאליסטית. שמות הרחובות אף היו שמות שלושת בתי הספר העממיים – כצנלסון, בורוכוב וגורדון (אבות תנועת העבודה). קבוצות הכדורגל והכדורסל של הפועל ר"ג היו אדומות ושיחקו בגבעתיים ולא בר"ג הבורגנית. תפיסת חיים זו שיובאה ממזרח אירופה הושרשה היטב בבתי הספר בתכנים, בערכים ובעיסוק בספורט.

הספורט היה מרכז חיינו. בבית הספר (רובנו למדנו בכצנלסון) חיכה המורה להתעמלות, צבי "המושך באוזניים" גרוס, שהחדיר בנו תחרותיות ומוטיבציה ואף היה מוציא את הטובים להתאמן על חשבון השיעורים (ועל כך אהבנו אותו מאוד). יום הלימודים נפתח במיפקד בוקר ובסיומו כמה תרגילי התעמלות המונית להעצמת הגוף והנפש. שיעורי ההתעמלות התבססו על התעמלות קרקע ומכשירים (ואפילו מבחן שליש) ואתלטיקה, וכולם השתתפו. גם אם לא הצלחת להגיע מקרש הניתור עד בור הקפיצה, עדיין היית חלק מהשיעור.

כל העיסוק האובססיבי בספורט היה מכוון ליום אחד בשנה – י"א באדר, בו היתה נערכת אליפות הספורט של בתי הספר העממיים בגבעתיים. התחרות כללה ריצת 60 מ', קפיצות לרוחק ולגובה, זריקת כדור הוקי וכדור תלי (לבנות) ולקינוח טורניר מחניים, בנים ובנות. לאורך כל תקופת לימודיי בכצנלסון, עד 1958, זכינו תמיד באליפות, ובכיתות הגבוהות יותר אף זכיתי להשתתף.

אם תהיתם מה לזה ולבלוג של שלמה מן, שעיסוקו במכתש והפועל ר"ג, אז זהו: היכן נערכה התחרות? נכון, במכתש! מסלול הריצה השתרע מהחומה המערבית לאורך היציע הדרומי (הקיוסק). בור הקפיצות היה ליד חדרי ההלבשה הישנים. מקצועות השדה שוחקו על כר הדשא (טוב, לא ממש דשא). אנחנו הצופים, כל תלמידי בתי הספר, כיתות א-ח, כולל המורים והמנהל, הצטופפנו ביציע, מעודדים בטירוף. ריצת 60 מ' היתה שקולה ל-100 מ' באולימפיאדה וההתלהבות בהתאם. המנצח הפך לגיבור בית הספר וכל גבעתיים. כילד בן 10, תלמיד כיתה ה', דרכה כף רגלי לראשונה, בדחילו וברחימו, בשערי המכתש ומאז (בהפסקות קלות) לא נפרדו דרכינו. כאילו ששום דבר לא השתנה, או שרק נדמה לי. המכתש שלי.

אבל לא רק למשחקי כדורגל ותחרויות אתלטיקה שימש המכתש. מהיווסדו היה מקום לאירועים קהילתיים. כל אירוע עירוני דוגמת טקס, חג, יום העצמאות וכד', שנועד לקהל גדול, נערך במכתש. חלק מהתוכנית, ירושת המורשת הסוציאליסטית מאמא רוסיה, היה התעמלות המונית, שלעיתים כללה כמה בתי ספר בשיתוף פעולה. החזרות נערכו בכל בית ספר בנפרד וחזרה גנרלית אחת במכתש. המארגן והמתאם היה המורה להתעמלות של ביה"ס בורוכוב, נשר הידוע. לגרוס (המורה שלנו להתעמלות) לא היה אכפת מי מארגן, העיקר שביה"ס כצנלסון ייראה הכי טוב. הוא היה מתרגל אותנו כאילו היינו נבחרת סין באולימפיאדה. זכורים לי גם טקסי ביכורים עם גני ילדים, וכל התפאורה "סלינו על כתפינו" ומחולות בבגדי לבן.

היו גם אירועי ספורט שלא נערכו במכתש, אלא בסביבתו הקרובה ובהשראתו. נהוג היה לערוך פעם בשנה תחרות ריצה לבתי הספר בעיר, משהו כמו מירוץ גבעתיים. נקודת ההתכנסות היתה ליד המכתש, הזינוק במחצית הירידה והסיום ב"עיגול" (כיכר בורוכוב).

ואיך אפשר בלי תנועת הנוער העובד, שהקן שלה היה בסמוך למכתש. למען ההגינות אני חייב להתוודות, כי לא הייתי בתנועה (גרעין "שלהבת". כבוד), אבל זה לא מנע מחבריי לכיתה לגייס אותי (ועוד כמה) ליום הספורט של הקן. בין השאר כלל היום גם תחרות ריצה, שזינקה מהפינה הגבוהה של מורד בורוכוב, הקיפה את המכתש והסתיימה בקצה יפה נוף. איזה מזל שהמסלול לא היה בכיוון ההפוך. השכונה שלנו התבססה על פאתי גבעת רמב"ם, רחובות צה"ל, טייבר, ארלוזרוב ו-וייצמן. בלב צומת הרחובות חנות מכשירי הכתיבה של פיש, שהיתה מעוזנו ובה קראנו בשקיקה את "חדשות ספורט". מעגל אחד נסגר: במקום בו שכנה החנות של פיש שוכן היום טוטו כוכבי, ממעוזי האורדונים, וגם היום ניתן לפגוש בו חלק מחבריי לשכונה.

אם בבית הספר שלטו ההתעמלות והאתלטיקה, הרי שבשכונה שלט הכדורגל ללא עוררין. משחקים בסיום בית הספר, ושוב לאחר ארוחת צהרים. היינו בחוץ, ושוב כדורגל. גם בערב משחקים שערים קטנים על המדרכה ליד החנות של פיש, עד שצעקות האימהות החזירו אותנו הביתה. ימי שישי אחר הצהריים, שבתות, חגים וחופשים, היו קודש לכדורגל. שיחקנו עד שנפלנו מהרגליים. המתחרה היחיד היה הים בחופש הגדול.

כשבגרנו קצת, כיתות ד'-ה' במחצית שנות ה-50, נוסף מתחרה חדש – הפועל ר"ג והמכתש. כילדי גבעתיים, ראינו את הפועל כקבוצה העירונית שלנו ולעובדה שקראו לה רמת-גן, לא היתה חשיבות בעינינו, שהרי הקבוצה היתה אדומה ושיחקה אצלנו במכתש. כמובן, ברוח אותם ימים, האהדה כללה הזדהות פוליטית מעמדית.בדרך חזרה מבית הספר הביתה היינו הולכים דרך רחוב ארלוזורוב. לא כי זה היה קצר יותר, אלא בגלל שאיצ'ה קירשנברג גר שם עם אמו בצריף קטן והיה סיכוי שנראה אותו, או לפחות את אמא שלו, ובמקרה הגרוע רק את הצריף. אם זכית לראות את איצ'ה (וגם את ברוך, אחיו) היה מה לספר לחברים בבית הספר ובשכונה.

השיגעון התחיל אז ולא פסק עד היום. לפתע היה עם מי להזדהות, את מי להעריץ (ראה איצ'ה קירשנברג) ומקדש לעלות אליו לרגל – המכתש. כשהיינו משחקים בשכונה, המגרש השכונתי היה המכתש וכל אחד היה מאמץ לעצמו דמות נערצת ומשחק אותה. כשהשוער היה עוצר כדור, היה אומר: "אהרל'ה עוצר כדור בזינוק" (אהרל'ה שרסטינסקי, שעבר אחר כך למכבי ת"א ונחשב לבוגד). כל מגן היה חנוך (מורדכוביץ' כמובן, המגן השמאלי של נבחרת ישראל). כל חלוץ היה חומה וכל מבקיע פנדל היה כמובן איצ'ה.

המתח היה מתחיל כבר בתחילת השבוע, כאשר על לוחות המודעות (לא אלו העגולים מהבטון, אלא לוחות עץ מרובעים גדולים) היו מודבקות מודעות צבעוניות, המבשרות, על רקע ציור כדורגלן, מי המתחרות, מתי והיכן ייערך המשחק. המודעה, מרגע שהודבקה, היתה מתדלקת אותנו עד שבת.





יוסי עוז, עבר ליד הצריף של איצ'ה






לא עסקנו בניתוח הטבלה והסיכויים, או בחדשות הקבוצה והרכילות, אלא רק בדבר אחד: איך נראה את המשחק בשבת. הניסיון הטריוויאלי לשכנע את ההורים לתת לנו דמי כיס לקנות כרטיס, נכשל על הסף ולכן נאלצנו לפתח חלופות. לא היה קץ לדמיון, הכל היה כשר, העיקר לראות את המשחק.

המסע למכתש בשבת החל כבר שעתיים טרם המשחק. באופניים כמובן (להם נועד תפקיד חשוב בהמשך). המטרה: בדיקת השטח וגיבוש אסטרטגיה. השיטות היו רבות ומגוונות.

האופניים: משעינים את האופניים על החומה, עולים וצופים. פשוט? לא כל כך. קודם כל היית צריך להיות מספיק גבוה כדי שהראש יעבור את החומה. נכון שהיתה נמוכה מאשר היום, אבל גם אנחנו. הפיתרון: מגביהים את הכסא ומלהטטים. תארו לכם מה היה קורה במקרה של גול. והסדרנים? היה הסכם שבשתיקה שכמעט ולא הופר, בעיקר אחרי פתיחת המשחק. לפעמים היה יוצא סדרן לסיבוב דאווין, היינו עוזבים את האופניים, עוברים לצד שני של הכביש וחוזרים בתום הסיבוב.

התפלחות: השיטה הנחשבת ביותר. החומה, שכאמור לא היתה גבוהה, היתה מעוטרת בכמה חוטי תיל סמליים. האופניים שימשו כמקפצה. עם קצת אתלטיות והרבה אומץ, מבט לצדדים, ואתה בפנים. הסיכון: מנו אדיב וחבורת סדרניו. נתפסת – החוצה נזרקת. מה שלא הפריע לנסות שוב.

"איש תכניס אותי": מצמצמים גובה, נדבקים למבוגר העומד בתור, מבקשים יפה "איש תכניס אותי", ומתפללים שהסדרן יסכים/לא יראה/יעשה עצמו לא רואה. לפעמים זה עבד. לפי עדותו של יענקלה ליבמן, פינקלה הסדרן היה עוצם עיניים גדול.

מבחן המים: בצידה המערבי של החומה מוצבת עד היום רשת גבוהה, כשהגישה מהצד החיצוני של החומה היתה נוחה (שוב, האופניים). עולים, ניצבים על החומה ומחזיקים ברשת. שני סיכונים: הראשון שכדור ייבעט ויפגע בך, והשני שהסדרן\נים, מנו ולהקתו, יתיזו עליך מים כמו בפיזור הפגנות. בזמן המשחק זה לא עבד כי כמובן לא ניתן היה להתיז ממש בקרבת השער.

טרזן על העצים: טיפוס טרזן על העצים של ביה"ס בורוכוב. שיטה מסוכנת. רואים רק חלק מהמגרש ושמש בעיניים.

החזרת הכדור: היה נהוג שילד שמחזיר כדור שנבעט מעבר לחומה זוכה לכניסה חינם. אני חייב כדור אחד לקבוצה, כי העדפתי לקחת אותו ולברוח. איזה כבוד עשו לי בשכונה עם הכדור הזה.

מציצים: בחומה ובשערים היו חורים וחרכים, שאיפשרו הצצה למגרש גם אם לא במלואו.

פותחים שערים: בערך במחצית השניה היו פותחים את השערים, ויכולנו לראות את סיום המשחק, ואם התמזל מזלנו, גם שערים מכריעים.

קולות: לפעמים נאלצתי להישאר בבית (שיעורים, מבחנים). גבעתיים היתה בנויה בדלילות ושקטה. כך יכולתי לשמוע בבית (רחוב טייבר) את שאגות הקהל ולדמיין מה קורה. הפער הושלם כשהחברים חזרו ותיארו, ומה שנותר לי היה להנהן ולומר "כן ,שמעתי"…

כשהמשחק היה נגמר, היינו רצים לשכונה מלאי אדרנלין ומשחקים את המשחק שהיה. כל אחד שיחק את אלילו ואף היה משדר את המהלך תוך ביצועו. כשחזרנו הביתה גם סיפרנו בהתלהבות, כולל הדגמות, את כל מהלך המשחק לכל מי שרק רצה לשמוע (לפעמים היה זה רק הכלב או החתול). גם למחרת בבית הספר היו שיחזורים ותיאורים, כולל סיפורי הגבורה על ההתפלחות. רק ביום שני היה האדרנלין יורד.

 
איך נעצרתי במשחק כדורסל

ולקינוח, סיפור קטן שקשור להפועל ר"ג כדורסל. לא מדובר בר"ג המיתולוגית של סטיב קפלן, אלא בקבוצה שהוקמה בסוף שנות ה-50 ובתחילת ה-60 שיחקה בליגה לאומית, עם "פתק" אלוני, עמוס קמינר, רענן כץ ובעיקר השחקן הכושל והחסון, אבל הכי אהוב עלינו, מושליין (אברמוביץ'), שלימים עבר הסבה לכדוריד והיה למלך שערי הליגה.

הקבוצה לא שיחקה בר"ג, אלא בתיכון קלעי הסמוך למכתש, במגרש בלטות מוקף בשתי מדרגות אבן (להלן הטריבונה) ותאורה. כאוהדי קבוצת הכדורגל, אוטומטית הפכנו גם לאוהדי קבוצת הכדורסל, למרות שאני חייב להודות שלא היה לי שום מושג ומעולם לא שיחקתי כדורסל (בשכונה, כאמור, שלט הכדורגל). המשחקים נערכו בימי שישי בערב וחלק מהשגרה היה משחק ואחר כך מסיבה (סלונית) או סתם לשבת על הברזלים בנוגה.

משחק נגד מכבי דרום, כנראה משחק חשוב, פרטים רבים מהמשחק עצמו לא זכורים לי. בשניית הסיום עמוס קמינר בצעד וחצי הכריע את המשחק, אבל השופט שרק לצעדים. השופטים נותרו לכודים במגרש והוברחו עם ניידת המשטרה, מלווים במטר אבנים (עאלק אבנים, קצת חצץ). מאחור הגיחו מספר שוטרים ועצרו חמישה "מתפרעים" ואני ביניהם, לניידת ולמשטרת ר"ג.

חקירה קצרה, בה כמובן הכחשנו כל מעורבות וחיכינו ללכת הביתה, אבל אז הודיע לנו הקצין כי אנו מואשמים בתקיפת שוטרים ונעצרים. הוכנסנו לתא ואחרי שעה בא שוטר ואמר שנוכל להשתחרר בערבות, אם נביא הורים. מאחר שרק לי היה טלפון בבית, צלצלתי לאמא שלי, שאמרה: "אם זרקת אבנים על שוטרים, תישאר במעצר", וניתקה.

בבוקר בא שוטר, פתח את התא ואמר: "מי האידיוט שעצר אתכם? עופו מפה". אחרי שלושה חודשים הגיע מכתב: "התיק נסגר מחוסר עניין לציבור". נשמתי לרווחה, שמי טוהר. נדמה לי שמאז לא הלכתי לראות ולו גם משחק כדורסל אחד.






                                               *    *    *
המכתש במקומו עומד, גם הפועל ר"ג כאן איתנו בגבעתיים, ואנחנו עדיין ביציע. רק הנעורים חלפו להם. תמו ימי התום.

כמה מתגובות הקוראים:
מאת שלמה מן
כתבה מרגשת. על החומות של המכתש, על העצים של בורוכוב ועל הטריבונה הקטנה של קלעי. אין יותר גבעתיים מזה. נהניתי מאוד לקרוא. גם יצא שבדיוק נפל לנו לידיים צילום חדש שלא פורסם עדיין, של ילדים על אופניים. אם היית מזהה את עצמך שם, זה היה יכול להיות פנטסטי. אבל בטח באותו יום לא היו לך אופניים והלכת לחכות בחנייה לכדור.
מאת למדתי בברנר
סיפורים מדהימים של פעם לדור הצעיר שידע וילמד מה היה המכתש ולמה אסור לוותר עליו.
מאת איתן
טעות סופר של יוסי,למי שמכיר אותו מקרוב ,כשהוא נכנס ומתישב בטריבונה ,חוזר
הילד בקלסתרון שון קונרי לנעוריו .

  • מאת חיים גרינפלד
    נהניתי מכל מילה. גם אני בוגר אותה שכונה בגבעתיים ואותם נסיונות התפלחות.
    אבל את בי"ס אמונים (מזרחי) שכחת!
    כתבה יפה וחשובה.

  • מאת שמוליק55
    שלום וערב טוב
    מרגש ומהמם עד רפיון חושים.
    שכחת את עץ התות שהיה בכניסה לסופר היום.
    קראתי פעמיים את הכתבה וכולי נרגש .
    גם מפני שעלינו ליגה , וימיו הזוהרים של המכתש ישובו ,
    כמו בשנות השישים והשבעים .

  • מאת אורדון ותיק מאוד
    שלום לכולם
    כתבה שמזכירה נשכחות
    בהיותי ילד בשנות השישים הייתי חבר בתנועת הצופים
    לפעולות ולמפגשים ההינו מגיעים עם האופנים.
    באחד הפעולות שהיתה בשבת החלטתי שאני חיב לעזוב את הפעולה
    לטובת משחק חשוב שהתקים במכתש
    בלי לחשוב פעמים עליתי על אופני והברזתי לכיון המכתש
    אחד החברים הלשין עלי למדריך וזה נסע בעיקבותי
    ותפס אותי עומד על אופני מעבר לחומה ומציץ למשחק.
    מיד הודיע לי חגיגית שאני מסולק מהצופים
    חה חשבתי למי אכפת עכשיו כל שבת תהיה פנויה לטובת המשחק.

  • מאת אדום עתיק
    תודה לכל המפרגנים והנהנים .תודה מיוחדת לשלמה ,האיש שהמריץ אותי לכתוב פוסט זה ושאפו על התמונה המדהימה(אני לא בתמונה ) הממחישה ויזואלית קטעים מהפוסט.
    תאמינו לי שלא שכחתי מאומה ,פשוט ניסיתי להיות צמוד יותר לעניין המכתש והקבוצה ופחות לזכרונות הילדות ויש לי המון מהם (כמו כולם).
    אבל אם כבר אז הנה כמה הרחבות :
    דוד קושניר-לא רק שהוא התאמן במכתש.קבלו עוד גילוי,היה לו חוג/קבוצה לאתלטיקה שהתאמנה ב……מכתש! צבי גרוס לא רק היה מוציא את הטובים להתאמן ע"ח הלימודים אלא אף היה משגרם לקושניר להתאמן .פלא שזכינו בכל התחרויות?
    המגרש בבית ספר "אמונים"-אף אחד מהשכונה לא ישתמש בשם זה אלא יאמר "מזרחי".המגרש הזה היה בעצם השארית של מגרש ענק,חולי ומשופע שהשתרע מבית הספר עד ל"הר" קוזלובסקי שנעלם עם בניית צידו הצפוני של רחוב צה"ל.
    למעשה היו שני מגרשים ,האחד עפר ומגודר והשני בירכתי המבנה שהיה מגרש כדורסל ,שלא ראה מימיו את המשחק הזה ושימש אותנו ל"שערים קטנים " .כשכתבתי "…שחקנו עד שנפלנו מהרגליים…" התכוונתי בדיוק למקום הזה .
    רחוב ארלוזורוב- לא רק איצ'ה אלא גם ,קצת מאוחר יותר , איציק רודניק.
    הכדור-לא היה עדיין כדור נטול פנימית ,או כפי שקראנו לו ,פרופיק. הכדור היה עשוי עור עם פתח צר דרכו היינו משחילים פנימית גומי ומנפחים .סוגרים עם שרוך עור .כשירד גשם הכדור היה סופג מים בכמויות וכשכדור כזה ,רטוב ,פגע בפניך ואותו שרוך קצת השתחרר היית חוטף צליפה שהיתה משאירה סימן אדום לשבוע.אחת לתקופה היינו משמנים את הכדור במשחה מיוחדת שקנינו בחנות הספורט מרטון ברחוב ביאליק ,מול עיריית ר"ג.
    ולסיום ,סופי בהחלט, כמה מביטויי "שפת הכדורגל" שהתבססה על אנגלית "מעובדת"-
    *פורמץ'- משחק מוקדם -(לא "מקדים",זה שייך למקום אחר).משחק נוער או קבוצת המילואים שנערך לפני המשחק המרכזי.
    *אנץ-במקור הנדס- hands, נגיעת יד..
    *בק- back-מגן.חנוך מורדכוביץ' לדוגמה.
    סטופר -בלם-גדי יניאק.
    קורן – ornerc-קרן.
    פריקי-free kick-בעיטה חופשית.
    צנטר פור -חלוץ מרכזי ,מספר 9 -שייע גלזר.

  • מאת צחי רקנטי
    מרגש ומענג לקרוא את הכתבה.
    אני גדלתי כילד בסוף שנות השבעים ובעצם רכבתי על שלהי הגל הזה של שנות החמישים והשישים.
    אני חייב לציין שבמשחק העלייה מול רמה"ש הרשתי את הביתיות בעוצמה חזקה מזה הרבה מאוד זמן. זו הפועל ר"ג והאוהדים שאני מכיר וכך זה צריך להיות.
    תודה על הכתבה המדהימה הזו!!


  • קבוצה עם אוטו

    פוסט זה נכתב על ידי שלמה מן ופורסם בבלוג שלו "המכתש בגבעתיים" ב-22 אפריל 2009

    מותר להתלונן על יכולת הקבוצה, או לשתוק ולהגיד תודה על מה שיש? * מה יועיל המפגש הצפוי בין קוריס לבין האוהדים? * וגם קצת ענייני אינטרנט * חמישה אוהדים, חתך די מייצג, חוזרים מנצרת ומדברים על העניינים הבוערים בהפועל ר"ג








    אורדונים בעילוט. מימין: רועי נמיר, יוסי עוז, צ'אפי, אסף ברגר, יענקלה ליבמן


    היינו שישה במיני וואן קאיה של קיבוץ שפיים. למסע לעילוט יצאנו קצת אחרי 4 אחה"צ. יענקלה ליבמן נהג בנון שלאנטיות. במהלך השעה וחצי של הנסיעה רעשה רשת הקשר הסלולרית בשיחות עם אוהדים נוספים. מיעוט מבוטל ביותר היה בדרכו למלחמה, הרוב נותר מאחור לשמור על המולדת. כשהגענו לאיצטדיון התברר שהרכב שלנו הכיל בערך רבע מכמות אוהדי ר"ג שהגיעו. רבע? לא בטוח. הספירות נחלקו בדעותיהן. אחת אמרה שמדובר ב-18 אוהדים, אחרת טענה שיש 20 והשלישית התעקשה על 22. בהנחה שהאמת באמצע, אפשר לסכם שבוואן היו כשליש מהכמות.


    לדעתי, זהו המספר הנמוך ביותר בשנים האחרונות של אוהדים במשחק חוץ. נכון שמדובר במשחק רחוק שנערך ביום חול, אבל כמעט תמיד יש לפחות 50 שנוסעים. מילות השיר "אני מגיע לכל משחק, לא משנה לי המרחק", כמו נכתבו כאן על הקרח. ולא מדובר במשחק של גארבג' טיים. ניצחון בעילוט היה פותח אופציה לחסימת צומת המוביל בשל חגיגות שמחה ספונטניות. מהאורדונס קומנדו שהגיעו למשחק הקודם בעילוט, ספרתי השבוע אולי שלושה. אולי. עידוד לא היה, מלבד צעקה פה וקריאה שם. ובכל זאת, יציע ר"ג לא נותר דומם לחלוטין: הוא קיבל חיזוק משמעותי ולא צפוי בדמותו של המאמן המורחק, שישב הכי למעלה. ואכן, יובל נעים לא איכזב. צעקותיו החרידו את סמטאות נצרת והדהדו עד בקעת סכנין. חוץ מזה, אווירה של בית עלמין נטוש. ככה זה כשהגיל הממוצע של האוהדים שהגיעו היה בסביבות 50. עולם הולך ונעלם. בהזדמנות, צריך לברר לעומק למה זה קורה בעונה היסטורית.


    לפחות הקומץ המובחר למשחק לא ביזבז זמן. בדרך חזרה מההפסד הצורב עלו ברכב נושאים ברומו של עולם. היינו חתך די מייצג של כלל האוהדים, כך שבגדול, הדעות הכלליות של כל המגזרים הושמעו. ואלה שמות הנוסעים: יוסי עוז, הידוע בכינויו האלמותי "אדום עתיק", האיש שהוא ושון קונרי הופרדו בלידתם. בן 65, מתקופת דור האליפות. צ'אפי אופן, בן 50, מהאוהדים הפעילים והמעורבים ביותר. יענקל'ה ליבמן, 59, שגם בגילו המתקדם משתדל לא להחמיץ שום משחק ומוכן תמיד להירתם לעזרת הקבוצה בכל מיני משימות. רועי נמיר, 35, מנהל אתר האינטרנט הרשמי של הקבוצה. אסף ברגר בן 22, איש הקומנדו אורדונס, הכי צעיר ברכב, ואני.


    לפני הכל, בואו נשחרר קיטור על ההפסד לאחי נצרת.


    צ'אפי: ר"ג שיחקו מצוין, המערך עבד, רק שהשופט שפט בצורה הכי מכוערת שאני זוכר לאורך כל השנים שלי כאוהד כדורגל. זה היה הקיפוח הכי הכי בוטה וחד צדדי שראיתי.


    ברגר: היו צריכים לתקוף הרבה יותר מוקדם ולשים את הגול, בלי קשר לזה שבאמת לא היה פנדל לנצרת.


    עוז: השופט גנב לנו את המשחק.


    רועי: משחק מסריח ממעשים לא כשרים. בן-חמו המשקיף היה בהלם בעצמו מהרמה של השיפוט. קופחנו גם בשער שנפסל של דאטורו, שכנראה לא היה באופסייד, וההכשלה ברחבה של אסי דומב. חבל, כי יובל הכין די טוב את הקבוצה.


    ליבמן: אני כל כך עצבני שחבל שאני אדבר שטויות. החלטתי לא לדבר, אבל זו שערוריה שלא היתה כמותה. הקוון מצד ימין זה גועל נפש.


    נהניתם מהמשחק?


    צ'אפי: מאוד.


    עוז: רק חבל שהפסדנו.


    ליבמן: חבל שרק בחמש דקות אחרונות התעוררנו.


    רועי: בתור אוהד הפועל ר"ג שרואה לנגד עיניו עלייה לליגת העל, אם המשחק היה מסתיים ב-0:0 כולנו היינו חוזרים מרוצים. בסך הכל הקבוצה נראתה בסדר גמור, ורק חבל ששערוריית שיפוט פותחת את המאבק מחדש, למרות שאני חושב שכבר עלינו ליגה. חבל שהפסדנו גם בגלל כל ההרגשה הרעה ומפלס העצבים הגבוה שיהיה לקראת כפר-סבא. זה היה ממש שוד לאור זרקורים.


    עוז: פעם ראשונה מזה הרבה משחקים שאני רואה את ר"ג נלחמים, מתאבדים על כל כדור וחבל שהתוצאה היתה הפוכה ממה שהיה צריך להיות.


    בואו ננטרל לרגע את תחושות הפספוס והקיפוח מההפסד הזה. איך ההרגשה באופן כללי עד למשחק הזה מהיכולת של הקבוצה? האם נהיינו מפונקים מדי שאנחנו רוצים לראות כדורגל יפה, או שאנחנו צריכים לשתוק ולהגיד תודה רבה על כל מה שנעשה במועדון?


    צ'אפי: אני חושב שקבוצה שהשיגה 43 נקודות ונמצאת שמונה נקודות מהמקום השישי, עומדת במשימות שלה. היא היתה יכולה לשפר טיפה יותר, אבל עמדה במשימות. בתחילת העונה היינו מנשקים את הרגליים למקום חמישי. אבל כשאנחנו במקום יותר טוב, אז החזירות עולה ושואפים ליותר. אבל המטרה היתה לעלות ואנחנו כנראה משיגים, ולפעמים הדרך קצת הולכת לאיבוד.


    ברגר: אני חושב שגם האוהדים נהיו קצת מפונקים. צריכים לבוא יותר מעשרים איש למשחק כזה. וגם הקבוצה יכולה להציג כדורגל הרבה יותר טוב בכלים שיש לה, כי בסוף ראינו משחק טוב של הקבוצה, שהיתה יכולה להתמודד על מקום ראשון או שני בסגל שיש לה.


    עוז: קשה להתעלם ממבחן התוצאה, אבל אי אפשר להתעלם מהדרך. אי אפשר להתעלם מזה שסיבוב שלם לא ראינו כדורגל. לא משחק, לא סדר, לא ארגון, לא ראינו השנה גול אחד מקרן, לא ראינו גול מתרגילים. בסופו של דבר אתה רוצה לעלות וגם להיראות יפה. אז אנחנו נעלה, אבל יפה זה לא יהיה. את מבחן התוצאה אי אפשר למחוק, אבל לצד זה רוצים לראות גם כדורגל.


    צ'אפי: לא נכון, כבשנו שלושה שערים בתרגילים בתחילת העונה.


    עוז: אני מדבר על הסיבוב הזה. כמה משחקים מסעירים ראית העונה? בלוד פעם אחת, בירושלים פעם שניה, רעננה במכתש, וזהו. אתה מצפה מסגל שחקנים וכישרון כזה על המגרש להרבה יותר.


    צ'אפי: הבעיה שהיו לנו המון המון מצבים ליד השערים שלא נוצלו. מבחינת מצבים לשערים אחוז ניצול המצבים השנה הוא הכי נמוך מאז שאני זוכר את הפועל ר"ג מזה שנים. מול רמת השרון בחוץ היה לנו שמונה מצבים לגול, לא חצי הזדמנות או רבע הזדמנות. המשחק מול ירושלים כאן, היו שישה או שבעה מצבים לגול שלא כבשנו, ובכל משחק היו כמה מצבים שהכדור סירב להיכנס. לא יודע אם זו בעיה של ריכוז או בעיה פסיכולוגית. זה חלק גדול מהתקלה שאנחנו עדיין בהתמודדות, במקום להיות בהכנות לעונה הבאה.


    ברגר: שחקנים צריכים לשחק יותר משוחרר, יותר התקפי. יש פה שחקנים טובים, רק תן להם.


    רועי: אוהד תמיד רוצה לבוא ולראות קונצרט. אבל מה לעשות שמשה רבנו הביא אותנו לארץ ישראל ולא לקטלוניה ולא למדריד ולא למנצ'סטר. בתור אחד שראה העונה 26 מתוך 27 משחקי ליגה של הפועל ר"ג, ועוד עשרה משחקים בגביע הטוטו ומשחקי אימון וכמעט את כל המשחקים שמשודרים ביום שישי בטלוויזיה של קבוצות אחרות, אז קודם כל לא ראיתי רמה גבוהה, לא בליגת העל, בטח לא בליגה הלאומית. לא ראיתי קבוצות שנתנו הצגות, למעט משחק פה ומשחק שם. הפועל ר"ג העמידה סגל שחקנים איכותי והוכנה לליגה כמו שצריך. מצד שני, איך אמר פעם אלון מזרחי? היה לנו גם מזל רע וגם בד לאק. צירוף מקרים כזה של מזל רע אני לא זוכר הרבה זמן. אין כמעט שחקן אחד בסגל שלא סבל מפציעות ממושכות. אם זה אבוטבול, שי חדד, מור, אם זה רביבו, או קובי מוסא שמתחילת העונה קיבל זריקות בשרירי הבטן, אם זה תמיר, קובי חסן שסבל, דאטורו ששבר את היד, רשימה בלתי נגמרת של פציעות. ואנחנו לא הפועל באר שבע עם תקציב של 14 מיליון, שיכול להעמיד 25 שחקנים בסגל. או שלושה פנדלים שהוחמצו והיו שווים ארבע נקודות, שהיינו יכולים להיראות איתן לגמרי אחרת. אני חושב שיובל יודע טוב מאוד שהוא נפל עם דאטורו. הוא עשה עונה בינונית בשנה שעברה וסיים עם תפוקה סבירה, אבל העונה הזו היתה פשוט נפילה מאוד כואבת איתו. הוא בחור נחמד, אבל זה לא עוזר בכדורגל. ויובל יודע את זה. אבל בסיבוב הראשון לא היו אלטרנטיבות. לא היה לו את רוני אוחנה או צ'קאנה, ועם מה שהיה על המגרש יובל עשה קרוב מאוד למיטב שאפשר. אבל במבחן התוצאה כנראה שנעמוד. בסך הכל היו גם הפתעות נעימות. מור גולן, סוארז, שי חדד, קובי מוסא, רפי כהן, משה אבוטבול עד שנפצע. אחרי כל מה שעברנו, כמו היום למשל בנצרת, אני אסתפק בעליית ליגה ולהתחיל עונה מחדש, ולקוות שבעונה הבאה גם המזל יהיה לצידנו.


    יענקלה: אני מצטרף לדבריו של נמיר רק בהסתייגות אחת: שאני ראיתי 27 משחקים.






    תוספת זמן בעילוט. מטפלים באלמדון הפצוע אחרי שהציל גול מנגיחה של דומב


    מה אתם אומרים על הפנייה של קוריס לאוהדים, לפתוח דף חדש? איך יוצרים אמון בין הצדדים?


    יענקלה: אני חושב שלקוריס יש רגשות כמו לכל אחד מאיתנו. למרות שהוא משחק אותה לפעמים יותר מדי סוציומאט. אבל יש לו רגשות והוא הבין לבד שקבוצה לא יכולה להיות בלי אוהדים. לא יכול להיות שיהיו שני מחנות בין אוהדים. אין דבר כזה. לכולם יש מטרה אחת וכולם רוצים בהצלחה של הפועל ר"ג. יש שחושבים בדרך הזו ויש בדרך אחרת. לא כל מי שחושב כמו קוריס או כמו יענקלה, הוא נגד הפועל ר"ג. צריך לקיים מפגש כמו שהוא הבטיח, שכל אחד יעלה את הקוטראיי שלו ונלך לדרך חדשה. אין לי שום דבר אישי נגד קוריס, להיפך, אבל צריך לשים סוף לסאגה הזו. המריבות האלה נמשכות כבר כמה שנים. כשמישהו אומר משהו, אז הוא שייך למחנה כזה, הוא רוצה להרוס את הקבוצה, הוא נגד הקבוצה והוא נגד המאמנים והשחקנים. אז אף אחד לא נגד הקבוצה ובטח שלא נגד השחקנים, והמאמן עומד בחזית לטוב ולרע, וחלק מהמקצוע הזה הוא לדעת לקבל ביקורת. לפעמים היא לא מפרגנת במיוחד, אבל הוא צריך לדעת להשלים איתה.


    ברגר: אני לא כל כך מתעסק בריבים שהיו עם קוריס, אבל אני מקווה שלגבי השנה הבאה, ההנהלה יעזרו בתפאורה, עם כל דברים שצריך, שיוציאו מנויים מוזלים לתלמידים וסטודנטים, כי כרגע אין כמעט קהל צעיר. הייתי רוצה לראות בשנה הבאה מבצעים שיביאו קהל צעיר.


    עוז: קודם כל אני חושב שקוריס עשה מהלך אסטרגי נכון מאוד. בניגוד לתדמית שלו, זה גם מהלך רציונלי בכך שפנה לאוהדים. אני לא מייחס לזה חשיבות יוצאת דופן, כי חוץ משלב הדיבורים לא ייצא כלום. נשארו כמה משחקים לסיום, העונה הזו כבר גמורה בשבילנו. מה שכן, קוריס והפועל ר"ג והאוהדים זה לא סיפור יוצא דופן. יש ויכוח קבוע כל אחד עם עצמו למי צריכה להיות המחוייבות של הקבוצה: לתוצאות, למנהל או לאוהדים. בסופו של דבר, אוהדים לא מנהלים את הקבוצה ואוהדים לא משחקים במגרש, אוהדים לא תורמים כסף ויש להם חלק חשוב, אבל לא בלעדי. בסיכומו של עניין, מבחן התוצאה הוא המשמעותי. מי שהעמיד קבוצה על הרגליים, מי שניהל אותה, מי שהביא אותה למרות כל הדברים האלה זה קוריס. הייתי מעדיף שזה ייראה קצת אחרת, אבל עם התוצאה אני לא אתווכח.


    צ'אפי: אני מפשפש בזכרוני לאורך ההסטוריה שאני מכיר את הפועל ר"ג, ולא מצליח למצוא קבוצת ניהול שניהלה בצורה כל כך טובה ומסודרת עד היום שקוריס לקח את הקבוצה. אני לא כל כך הכרתי את קוריס מלפני זה. מהיום שהתחיל להתמודד על הבעלות, הילכו עליו אימים. גם לי סיפרו סיפורים והפחידו אותי בכל מיני דברים, אבל גדלתי אל תוך הפעילות שלו וראיתי שכל מה שאמרו עליו יצא הכל הפוך. אמרו שימכור את המכתש והוא הלך והחזיר אותנו למכתש, או שאמרו שיאחד אותנו עם הכח וייקח את הכסף ויברח. פתאום הוא עשה את הפועל ר"ג מותג חדש. אני נותן שאפו גדול מאוד לכל קבוצת הניהול שלו. יש לפעמים השגות בהתנהלות שלו מול הקהל, ובטוח שאין צדק מוחלט, לכל צד יש את הצדק שלו. לכן אני מאוד מקווה שכבר בקרוב יהיה מפגש שייתן פתח, ואני מאמין שלהפועל ר"ג יש אוהדים מאוד אינטליגנטים שיידעו לדקור איפה שצריך ויידעו לכבד איפה שצריך לכבד, וזה ייתן המון רעיונות לקראת פתיחת העונה הבאה. אני הפכתי להיות מאוד מאוד מאוד אדם שחושב שהדרך שבה מתנהלת עכשיו הפועל ר"ג היא מעולה.


    רועי: הדעה שלי באופן קונסיסטנטי מתקבלת בחוגים מסויימים בהרמת גבה במקרה טוב, ובזלזול וביטול במקרה הרע, אבל בכל זאת אני אומר את מה שיש לי לומר בפעם האלף. אני אחזיר את כולם שנתיים אחורה לאינסידנט ההוא של קוריס עם הקהל אחרי המשחק מול ראשל"צ. באותו יום כתבתי בפורום האוהדים מכתב מהלב כבנאדם פרטי. למחרת בעשר בבוקר קיבלתי טלפון ועל הקו היה ירון קוריס. זו היתה הפעם השניה בחיים שדיברתי איתו. פעם ראשונה היתה בראיון שקיימתי איתו בפתיחת העונה ביחד עם ירון בר-לב לאתר האוהדים. באותו ערב כבר נפגשנו. התרשמתי מאוד מהכנות שלו, מהכאב, מתחושת הרדיפה, שגם בפרספקטיבה של שנתיים היא מוצדקת לחלוטין בעיניי. התרשמתי שזה בנאדם שמאוד מאוד אוהב את הפועל ר"ג ומאוד מאוד אכפת לו מהפועל ר"ג, שמרגיש שמחפשים אותו ולא נותנים לו קרדיט ולא מאפשרים לו לנהל קבוצה בצורה סדירה. מאז עברו הרבה מים בירקון, ולצערי לא השתנו הרבה דברים אצל מגזרים מסוימים בקהל. אני יודע ובטוח שקוריס לא נגד הקהל. זה שיש לו קונפליקטים עם פרסונות כאלה ואחרות, אי אפשר לקחת את הקהל כמיקשה ולהשליך על כולם. אנשים הרימו גבה גם אצלך בבלוג וגם בפורומים על הפנייה שקוריס כתב באתר הרשמי. ראיתי שכתבו באחת התגובות שרועי הכריח את קוריס, וכל השטויות האלה. היוזמה היתה של ירון קוריס. קוריס מתייעץ איתי לגבי הנושא הספיציפי הזה של הקהל, והרבה פעמים אין לי תשובות למה הקהל לא מגיע. אני יודע שעכשיו בתגובות אנשים ירשמו שזה בגללי וכל השטויות האלה.


    אז למה הקהל לא מגיע?


    הקהל לא מגיע כנראה בגלל ירידת מתח ובגלל שחושבים שהכל סגור וכבר עלו ליגה. וזה שגם אני באופן אישי חושב שהקבוצה עלתה ליגה, לא אומר שצריך להפסיק לבוא ולתמוך בקבוצה. הפנייה של קוריס היתה יוזמה שלו. חשוב לו שהקהל יתחבר לקבוצה ויתמוך בה, ומאוד חשוב לו שהקהל יידע שזה שיש לו קונפליקטים עם אנשים מסויימים, לא משליך על היחסים שיש לו עם כל הקהל. לעניות דעתי, יש לו סיבות טובות מאוד לכעוס על אוהדים מסוימים בלי לנקוב בשמות".


    מכאן עובר רועי נמיר לעסוק בבלוג שלי: "לגביך שלמה, אני חושב שאתה עיתונאי מוכשר ומבחינת הגיל הספקת לראות מספיק שנים את הפועל ר"ג. יכולת לנצל את הפלטפורמה שלך כדי לדחוף את הקבוצה ולמנף אותה, במקום להתנגח בה הרבה פעמים. אני מאוד מעריך את היושרה המקצועית שלך ומאמין שבאמת איכפת לך ואתה אוהב את הפועל ר"ג. אני חושב שהדרך שלך לא נכונה, כי אי אפשר להיות גם עיתונאי אובייקטיבי וגם אוהד. אם אתה עיתונאי אובייקטיבי ואתה כותב בעיתון, תכתוב מה שאתה רוצה. ואם זה הבלוג שלך, שאתה כותב בו כאוהד מזוהה ומוכר, ובמידה רבה גם מעצב דעת קהל, יכולת למנף את הכלי הזה ואת הכישורים שלך לתמוך בקבוצה. במקום זה בחרת בדרך שהיא יותר עיתונאית מאשר של אוהד. אתה אומר את האמת שלך הלא מצונזרת, בלי לחשוב הרבה פעמים על הצד השני. זה מאוד נחמד שאתה אילנה דיין, שאתה עיתונאי חוקר, פחות נחמד שזה מגיע ממי שנחשב אוהד. זה כמו מישהו מהמשפחה שכל פעם מכניס לך סיכות ודוקר אותך בקטנה. אני חושב שקוריס, ואני לא רוצה לדבר בשם שלו, מאוד מעריך את הכישורים שלך וזו אחת הסיבות שזה כואב לו יותר ומפריע לו יותר שהפלטפורמה הזו, במקום להפוך למנוף של הפועל ר"ג, הופכת לכלי ניגוח. כי שלמה מן הוא אישיות מוכרת, הוא עיתונאי מוערך, הוא מעצב דעת קהל ואנשים מקשיבים למה שאתה אומר. אפשר לכתוב שהקבוצה לא שיחקה טוב בצורה פחות ארסית, לא צריך לכתוב אני הולך למשחק כי אין לי ברירה, או אל תבואו, או בואו נסתפק בתיקו. אני בתור אתר רשמי, משתדל לכתוב את האמת כמו שאני רואה אותה. זה שלפעמים אני כותב שהקבוצה היתה בינונית ואתה כתבת שהקבוצה היתה חלשה, זה לא בגלל שאני פוחד לכתוב שהקבוצה היתה חלשה, אלא בגלל שאני מטבעי אופטימיסט. אני בא למכתש, נהנה מהאווירה, נהנה מהשחקנים שאני אוהב, נהנה מהקהילתיות הזו, לא מחפש את הווירטואוזיות המדהימה. אני מקווה שאנשים יקבלו את הפועל ר"ג כמו שמקבלים משפחה, בצורה יותר סלחנית, לא לחפש תמיד את הרוע. וקוריס, למרות שחיצונית הוא מחוספס, יש לו לב, יש לו רגשות, איכפת לו ממה שאומרים עליו, איכפת לו מאוד מאוד מהפועל ר"ג ואני מבקש מהאנשים שיתנו לו את הקרדיט שמגיע לו. לא מדבר על פסלים בכיכר העיר, אבל צריך להעריך את העבודה היסודית שהוא עושה.


    עוז: קצת איבדנו פרופורציה על החשיבות של הפורומים והבלוגים. מתוך קהל של 500 או 600 איש, מדובר בסך הכל בעשרה או 15 איש שמתקשקשים קבוע בפורומים ומגיבים. אם תוריד מזה את פופאי ועוד כמה ילדים קטנים, נשארים שבעה או שמונה חבר'ה, מתוכם שלושה בעד וארבעה נגד, וזה סערה בכוס מים. אם לא פתחת את הפורום ולא קראת את התגובות, אז לא קרה שום דבר. אם קוריס לא יקרא בפורומים, הוא יחיה יותר טוב. זה לא משפיע על כלום, לא אומר כלום וזה לא משנה שום דבר. אף בנאדם בפורום הזה לא שינה את דעותיו מעולם. חמישה אנשים כותבים לעניין ושמונה מסיטים את זה תמיד לאותו כיוון. זה תמיד אותם אנשים, פעמיים באותו שם, חלק מהם זה התנצחות אחד עם השני, צריך לשים את זה בפרופורציה הנכונה. יש פרסום אחד שהוא פרסום מטעם, לא במובן השלילי. הוא לא משנה לאף אחד, הוא לא מרע לאף אחד, רק לאלה שיושבים בצד השני ומגיבים עליו. ויש את הבלוג של שלמה. אני לא בנאדם שעושה חשבון, אבל אני חושב ששלמה כותב את הבלוג מצוין. הוא השכיל לשלב נכון בין יכולת עיתונאית שעולה על כל מה שיש לכולנו פה, לבין היותו אוהד. הוא כותב דברים מעניינים, הוא פולש למחוזות שאנחנו לא מתעסקים איתם ביום-יום, כמו ראיונות עם שחקנים. אני חושב שלמה שאתה מאוד אובייקטיבי, והביקורת שלך, אם אתה שואל את דעתי ובניגוד למה שרועי חושב, היא מאוד עדינה ומאוד מרומזת, בטח בהשוואה למה שאנחנו רואים או שומעים במקומות אחרים.


    יענקלה: הוא כותב ביקורת לא מתלהמת.


    עוז: לא מתלהמת, זו ההגדרה הנכונה. ואם אתה מסתכל ביציע, וזה לטוב ולרע לשני הכיוונים, הגרעין הפעיל של האוהדים זה עשרה חבר'ה, לא יותר. ואם מתוך העשרה האלה, שלושה שרקו בוז על משחק שבאמת היה גועל נפש, לא קרה שום דבר. קוריס לא צריך להתעלף מזה ובטח יובל לא צריך להרים ידיים. הכל בפרופורציה, בסך הכל דברים קטנים מאוד.


    רועי: יש משפט אחד שאני חייב להגיב. יוסי אמר שאני לא יכול לכתוב. אני רוצה לחדד את הנקודה. זה לא שאני לא יכול לכתוב, אלא שאתר רשמי של אגודה יש לו תפקיד מסוים וצריך לעשות אותו בצורה האובייקטיבית הטובה ביותר ולזכור שהוא אתר רשמי, לא עיתונות חוקרת. זה אתר שאמור לשרת את האינטרסים של הקבוצה, אתר שאמור לדחוף את הקבוצה, שאמור לקרוא לאוהדים להגיע, והוא לא המקום לחיצי ביקורת. לגבי נושא הקהל: להגיד שקהל לא מגיע בגלל ירון קוריס זה לעג לרש במקרה הטוב, ושטות מוחלטת במקרה הרע. להגיד שבגלל רועי הקהל לא מגיע למגרש, זה אפילו לא שווה תגובה, כי אני יודע מה מקומי בהפועל ר"ג ומה המטרה שאני עושה. לי בטח אין השפעה אם הקהל יבוא או לא יבוא. הקהל לא מגיע, וזו סיבה לתחקיר ששווה לעשות אותו.


    יענקלה: בזה אתה צודק במאה אחוז. למה הקהל לא מגיע? כי אין שיווק.


    עוז: קשקוש, שטויות במיץ.


    יענקלה: זה לא קשקוש.


    עוז: זה לא ימי שנות השישים שלי, שלא שמעת ולא ראית. היום אתה רואה ושומע הכל.


    יענקלה: בזמננו לא היה תחבורה כזו גדולה, גרנו במקום שכולם הכירו את כולם וכשיש קבוצת כדורגל, אז כולם הלכו עם כולם לראות כדורגל כי לא היו דברים אחרים. לא היתה טלוויזיה וכל הזמן הילדים שיחקו בחוץ.


    עוז: לא היה משהו אחר. הלכו גם לקולנוע.


    יענקלה: נכון, אבל היתה לנו קבוצה וכולם אהדו אותה וקראו לה הפועל ר"ג. בגלל שהסתובבנו כל היום בחוץ, כי זו היתה תקופה אחרת, אז כולם הלכו עם הפועל ר"ג. זו קבוצה שכבר ירדה לתהומות כמו שאומרים. בזמנו קראו לה לסטר, כי היתה עולה ויורדת, עולה ויורדת, כמו לסטר באנגליה, ולאנשים נשבר. ולאט לאט נכנסה הטלוויזיה והתקשורת, ואנשים אמרו אנחנו גרים בר"ג, יאללה נלך לעודד את הפועל ת"א או מכבי ת"א, ואיבדנו הרבה הרבה קהל מהרובד הזה. עכשיו צריך לפתוח מחדש ולהביא אוהדים. איך מביאים אוהדים? קודם כל, כשיש הישגים. ברגע שיש הישגים, אז הילדים הקטנים באים לקבוצה שמנצחת, לא קבוצה שמפסידה, לא קבוצה שמשחקת כדורגל חרא ואוהדים צועקים בוז בסוף המשחק גם כשמנצחים, כי יש פונטציאל, צריך רק לממש אותו.


    צ'אפי: זו בעיה כלל ארצית. החשיבה של ההתאחדות לכדורגל, שמפזרת משחקים על שלושה ימים או ארבעה ימים, הורידה 30 או 40 אחוז צופים פוטנציאלים. בעבר ידעת שכדורגל משחקים בשבת בשעה שלוש, וזה היה קודש. היום משחקים ביום ראשון או שני או שישי, אנשים מבולבלים, אין להם כוח לזה. אין זמן מקודש לכדורגל כמו שהיה פעם, וזה פגע המון. שירים ושערים היתה פעם היחצנות הכי טובה לענף. לא צריך פליירים ושום דבר.


    עוז: מי שמצפה למספרים שנוקבים לפעמים בפורומים, שיגיעו למכתש 5,000 או 6,000, תשכחו מזה. הזמנים הם אחרים והכדורגל כבידור הוא לא מה שהיה. אבל אם הפועל ר"ג לא תשחק כדורגל ולא תהיה אטרקטיבית, לטעמי היא מיצתה את מספר האוהדים שלה. וגם אם היא תשחק עכשיו בליגת העל מול קבוצה טובה, היא תביא אולי עוד אלף צופים בלבד. זה לא מה שעיר כמו ר"ג וגבעתיים צריכה להביא. אבל אנחנו לא מסוגלים להביא למשחק חוץ בליגת העל אפילו לא 300 אוהדים. צריך להשלים עם זה. אם הקבוצה לא תהיה אטרקטיבית, לא יבואו.


    צ'אפי: דווקא לכפר-סבא העונה הגיעו 500 איש. יש מגרשים שהקהל של ר"ג אוהב לבוא. לכפר סבא, להרצליה, או נס ציונה. אבל לאורווה למשל לא באים. לא יודע להסביר את זה, כי אם אני יכול אני בא לכל מקום.


    עוז: הליין שלי אומר שאם לא תיתן כדורגל טוב, רק מהאהבה והאהדה שנולדת אליה לא תצליח.


    כמה אוהדים יגיעו למשחקים של ר"ג בליגת העל?


    רועי: אלף.


    צ'אפי: יהיה טיפה יותר.


    עוז: אם לא תביא קבוצה אטרקטיבית, לא תביא הרבה קהל.


    צ'אפי: קח בחשבון שיש קהל שלא אוהד קבוצות, שבא לראות משחקים ונודד בין המגרשים, אז תוסיף עוד חמישה אחוז או עשרה.


    עוז: אבל קח בחשבון שאנשים כאלה יגיעו לבלומפילד, אבל למכתש הם לא יגיעו. כי לא נוח להגיע למכתש. אין איפה לחנות, הכניסה מזעזעת, הקופה איומה, השירותים חבל על הזמן, שעון אין. בסך הכל אתה רוצה לבוא למשחק ולשבת נורמלי פחות או יותר.


    יענקלה: אני מאמין שבליגת העל יחייבו לסדר שירותים, ולסדר קופות ולסדר שעון שעומד כל הזמן על אותה שעה, עשרים לארבע.


    המכתש יאושר לליגת העל?


    רועי: זה רק עניין של כסף.


    עוז: אני אשמח מאוד אם זה יקרה.


    צ'אפי: זה לא רק עניין של כסף, זה גם עניין של זמן. אם היינו כבר מבטיחים את העלייה, היו מתחילים לעבוד על המכתש.


    רועי: לגבי נושא השיווק, הפועל ר"ג מאז שקוריס הגיע, במידה מסוימת מתנהלת כמו חולה בחדר ניתוח. כל הזמן צריך לטפל בדברים דחופים ואין זמן לקוסמטיקה ולטיפולי יופי. זה התחיל עם מינוס 11 נקודות, והמשיך עם המכתש בבתי משפט ובג"צ, וצווי פינוי, וזה עולה אלפי שקלים, בית משפט ועורכי דין, ועם כל התוספות הנחמדות במרכאות מסביב, זה פשוט שואב את כל האנרגיה לכיוון של לטפל נקודתית בשריפות. לכן קשה מאוד במצב קשה לחשוב שיווק.


    אבל אם יש מישהו שזה התפקיד שלו, אז זה מה שהוא מתעסק.


    רועי: קוריס ניסה השנה וגם בשנה שעברה לעשות הרבה דברים, כל מיני פעילויות שיווקיות יפות, אם זה בשנה שעברה הדגלים שקנינו לפני המשחק מול לוד, החכות והסעות למשחקי חוץ, שאין דבר כזה בארץ. כל הסעה כזו עולה אלפיים שקל, ואם מישהו מזלזל בזה הוא פשוט חוצפן. ויש פליירים וכניסת ילדים חינם עד גיל 15.


    ולמרות הכל, הקהל לא מגיע.


    רועי: הקהל לא מגיע ואחת המסקנות המתבקשות, ואני מסכים עם זה, שצריך מנהל שיווק, או לפחות מנהל שיעשה אולי עוד דברים אדמיניסטרטיביים ואחרים, אבל שיפנה 30 אחוז מהזמן שלו לשיווק. זה אומר קשרים עם הקהילה, פעילויות, או מפגש אוהדים עם שחקנים, שעתיד לקרות בימים הקרובים, כך אני מקווה. לטעמי, צריך לקחת שחקנים שהקהל אוהב ולהביא אותם לבתי ספר, להפגיש אותם עם ילדים ושיגרמו להם להגיע למגרש. ואם זה לא יעזור, אז שום דבר כבר לא יעזור. נכון שפעם לא היתה טלוויזיה ולא היתה ליגת האלופות ולא היה עושר כזה של משחקים בטלוויזיה, ומה לעשות שיש אטרקציות יותר גדולות מהפועל ר"ג, וזה לא ישתנה גם כשנהיה בליגת העל.


    יענקלה: כשהיינו ילדים, הלכנו לראות את הפועל ר"ג. יוסי, אתה זוכר פעם אחת את מכבי חיפה, שהביאו למכתש אוהדים שלהם? מתי באו אוהדים למכבי חיפה? רק אחרי ההצלחות שלהם.


    עוז: זה רק מחזק את מה אמרתי. אם אתה מצליח ויש קבוצה טובה ואטרקטיבית, יהיו לך גם אוהדים.


    רועי: הסיפור הזה שלא באים כי הרמה נמוכה, או לא מעודדים כי הרמה נמוכה, זה בדרך כלל ביצה ותרנגולת. כי כשאתה בא למשחק והקהל לא מעודד, השחקנים מרגישים כאילו הם משחקים בבית אבות, ומוטיבציה של שחקנים באה מהקהל והם נכנסים לטירוף מהקהל. ואם הקהל היה מעודד גם בתקופות פחות טובות, זה היה מכניס אותם לטירוף ומביא אותם לרמה יותר טובה. תפקיד הקהל זה לעודד ולתמוך, ורוב הקהל של הפועל ר"ג לצערנו זה קהל של קונצרטים. מגיע הקהל היותר מבוגר, שסומכים על האורדונס קומנדו.


    עוז: בכל מקום זה אותו דבר.


    צ'אפי: אצלנו גודל הקומץ זה עשרה או עשרים איש. וחלק מהם חיילים שלא תמיד יוצאים.


    עוז: ובסוף מפילים את התיק עלינו, הוותיקים, שאנחנו לא מעודדים. למה אני צריך לעודד? אני רוצה שאני אהיה המיעוט במגרש והצעירים יהיו רוב, ומה אני רואה ביציע? את הלבן בקרחות, ועוד עשרה ילדים. זה שעדיין אתה מדבר במושגים של קומץ, מדבר בעד עצמו.