יום חמישי, 7 במאי 2015

ל"ג בעומר בגבעתיים



                                                  ל"ג בעומר בגבעתיים

גבעתיים, שנות ה-50, אוסף שכונות  פועלים מנומנם בפאתי תל אביב  והשכנה הבורגנית  רמת גן. הרבה לא התרחש כאן וכשירד הערב ירדה גם תרדמה על הישוב . בתי הקולנוע היו רבים ופעלו כמקובל בהצגה יומית בשעה ארבע , ראשונה בשבע ושניה בתשע אך בית קפה פתוח? הס מלהזכיר.
ממדיה המצומצמים של גבעתיים ודלילות תושביה הביאה סוג של אינטימיות בין התושבים שרובם ככולם למדו בארבעה בתי ספר יסודי (או כפי שנקרא אז  "עממי") ותיכון עיוני אחד , קשרים והכרויות בין קבוצות ילדים  משכונות שונות היו חזיון נפרץ.
ל"ג בעומר בפתח,  לכאורה חג לא מלהיב במיוחד ונטול סממנים הירואיים או מסורתיים יוצאי דופן , לא היה כאן "סדר פסח" או "סוכה"  או  "צום" . היסטורית ,מדובר בחג הדתי האחרון שצורף למסכת החגים הישראליים  , אין לו רקע ב-תנ"ך ובכלל הסיבות לקיומו שוליות ביחס לחגים האחרים. נסיונות הציונות לקשר חג זה לבר כוכבא , קשתות וחיצים ומדורות על ראש ההרים היו מלאכותיות וחלק מהנסיונות לאמץ מיתוסים של גבורה.
אבל, לנו כילדים , לא היה שמץ של עניין בכל זה , מה שעמד בראש מעינינו הייתה מדורה ,לא סתם מדורה אלא  זו ב-הא הידיעה , מדורה מרכזית. אף גורם רשמי לא עמד מאחורי היוזמה ושורשיה נעוצים כנראה עוד בתקופות קודמות לדור שלי.
בהתקרב ל"ג בעומר, בערך כשבוע לפני , ללא כל הודעה ותיאום, היתה גבעתיים הישנונית מתעוררת למעשה המדורה המרכזית. בגבעת רמב"ם הובילה את ההקמה חבורת נערים שלהערכתי היו בני14-16 . מחברים לקטתי מספר שמות: מעברי, יאיר וייסר ,יאיר קרני, יורם כהן, שמואל בני, עודד שמוקלר  ועוד רבים וטובים.
המקום הנבחר היה גבעת רמב"ם שלצד "נגה" הייתה מרכז גבעתיים  . מגרשים ריקים לא חסרו אז בגבעתיים ולזכרוני היו שני מיקומים קרובים : הראשון במשולש בין רח' רמב"ם לסירני  והשני במשולש בין רמב"ם לצנחנים .
ראשית מעשה היו מביאים עמוד חשמל (שאז היו עשויים עץ) ושותלים אותו בלב המדורה. סביב עמוד זה היו מגבבים ערמות של עצים מכל הבא ליד ומכל מקור אפשרי . אבל הסיפור המדהים היה השתתפות שכונות אחרות .  מרכז השכונה שלי היה צומת הרחובות טייבר,וייצמן, ארלוזורוב ו-צה"ל  והלב היה  חנות מכשירי הכתיבה של פיש. תחנות האוטובוס של 53 ו-63  היו בתחילה בטייבר והועברו אחר כך לויצמן מול הפלאפל  של יוסף מזעקי (אבא של נועם שמחזיק עד היום בית מלאכה לאלומניום וזגגות בוייצמן מול גנסין).
כאמור, ללא כל תיאום מוקדם היינו מתחילים ,ילדי השכונה, לתרום חלקנו למדורה . היינו מאתרים בעיקר בולי עצים כרותים גוררים אותם לתחנה קושרים לגזע חבל ואורבים לאוטובוס הקרב . כאשר האוטובוס היה  עוצר בתחנה ,להעלאת נוסעים ,היינו מגיחים ,קושרים את  הגזע לפגוש האחורי והאוטובוס היה גורר את הגזע לדרכו, קול הפשששש של חיכוך הגזע בכביש עולה עד היום באוזניי.
התחנה הבאה של האוטובוס הייתה בגבעת רמב"ם בסביבות הקיוסק של רוברט , שם המתינה חוליה ממארגני מדורה , התירה את הגזע מהפגוש וגררה אותו למדורה שהלכה וגבהה כל יום עד שכסתה את עמוד החשמל. בשלבים מאוחרים יותר נוספו למדורה גם צמיגים.
לא כל הנהגים שתפו פעולה מרצון וחלקם היו יורדים ומתירים את החבל אלא שזה לא עזר להם ועד שחזרו להגה כבר היה הגזע קשור מחדש ויוצא לדרכו. הנהגים היו נכנעים והשיטה עבדה. הנהג גרשוני בקו 53 , שגר  רמב"ם  היה משתף פעולה ידוע.  חלק ממעשי הקונדס המרושעים היה לגנוב עצים ממדורות אחרות או פשוט להצית אותם. כאן התארגנו הילדים למשמרות שמירה סביב השעון. לא זכור לי שהמדורה המרכזית נפגעה אין פעם.

מרכיב חשוב ביותר במדורה הייתה בובת סמרטוטים גדולה, בגודל אנושי ,   שנתלתה בראש העמוד ודינה כמובן להישרף. לבובה זו  ניתן שם הצורר התורן , בתחילה היטלר ואחר כך נאצר . השם הפך לנרדף למושג בובה  "תליתם כבר היטלר?" "מי עשה את ההיטלר שלכם?".
בהגיע היום המיועד הייתה מתכנסת "כל" גבעתיים ומדורת הענק  הייתה מוצתת לצהלות המשתתפים , הלהבות היתמרו לגבהים ועם צרוף הצמיגים היה עולה גם עמוד עשן שחור . הלהבות נראו גם מתל אביב. חודשים רבים אחר כך עוד נותרו שרידי המדורה במגרש , ממתינים לשנה הבאה .
המדורה המרכזית לא חסלה את המדורות השכונתיות הקטנות . כאן היתה שיטת איסוף העצים שונה והתבססה על פיסות עץ  המכונות " קְרֶשים " והפופולריים ביותר היו אלה ששמשו כפיגומים למגינת ליבם של הקבלנים . מאחר והמושג סופרמרקט  לא היה קיים , גם עגלות הסופר שכיום מלקטים בהם קרשים לא היו קיימות  שיטת איסוף הקרשים התבססה על "אלונקה " , מניחים שני קרשים ארוכים במקביל עליהם , לרוחב מסדרים את הקטנים יותר , שני ילדים מרימים וקדימה למדורה . הרגעים המתסכלים היו כאשר באמצע הדרך המבנה הזה היה מתפרק .
המדורות הקטנות פרחו בעיקר בשל העובדה שהמדורה המרכזית  לא  ענתה על צורך חשוב , האוכל. לא מדובר בנפנופי מנגל , מרשמלו  או תפוחי אדמה בנייר כסף . כאן מדובר  בדבר האמיתי "קרטושקס"!  . הבסיס לקרטושקס היה כמובן תפוח אדמה שנטמן במדורה, לא בנייר כסף, זה לחלשים שנתנו להורים לעשות. הדבר האמיתי היה נטמן במדורה , נשרף עד כלות , מחולץ בזרד ונאכל על קליפתו המפוחמת ושיירי החול עם הרבה מלח שהבאנו מהבית מגולגל בפיסת נייר עיתון ( "דבר" כנראה ). מי שלא אכל יצירת פאר כזו , לא אכל מעדן מימיו . הידיים הצרובות , הכוויות בשפתיים ובלשון ובעיקר הידיים , הפרצוף והבגדים המפוחמים , אלה רק הכפילו את ההנאה.
            *      *      *      *     *     *      *                                                           
התפתחות גבעתיים  חסלה את המגרשים הריקים והמסורת פסקה. המדורות עברו בעיקר ל "שטח 9 "  אבל מסורת המדורה המרכזית לא חודשה.


יום חמישי, 12 ביוני 2014


מסעות אורדון באורדוניה.

בעיון מרפרף בניוזלטר של גליץ צדה עיני מודעה על טיול לירדן . מזה שנים אני משתוקק לפסוע בעקבות מאיר הר ציון אל הסלע האדום (ובחזרה) כשאריק לביא באוזני. שכנעתי את צביקה  להצטרף, הלוגיסטיקה אורגנה  וכבר אנחנו במעבר הגבול, תהליך קצר ויעיל ואנחנו בירדן. ומי בחוברת- עדת עלמות חן מקסימות עם חגור פילים על גבן , מהנדסי היי טק חמורי סבר ועמוסי דאגה על הפרוייקט שהותירו מיותם מאחוריהם, מנהל בנק חביב מהפריפריה, מנהל חשבונות מקועקע , זוג מקסים "צילי וגילי" מייצגי  עדות מזרח ומערב  ושני קשישים . הלהיט, ללא ספק ,היה  מצוייד בשרוואל כחול מצוייץ בפרחים צהובים , ווסט צלמים ורוד וסנדלים עם גרביים! כל זה על גוף גבעולי עם שיער לבן גולש ואנרגיה  של השפן של דורסל, איציק  קשישא. עד מהרה הסתבר כי האיש חובב נלהב של מה שמכונה ג'וקים, פרפרים וגם פרחים בקיצור ,ילד טבע מהקיבוץ. שלל תצלומיו בתגליתו האחרונה, סמארטפון מצלם, הוצגו בחדווה לכל דורש וגם למי שלא.
מאחר ובטיול של פוטו טבע עסקינן התלוו אלינו שני מדריכים יואל ותומר, שני עלמי חמד עם אורך רוח בלתי נגמר, שמחה והתלהבות (הרבה ) . תומר למרות שנקרא רצאבי, ממש לא נראה כחובב ג'חנון, חריף ותופר את הכיס של הכסף עם חוט ברזל. יואל , האיש שמחייך תמיד, כנראה גם מתוך שינה,  דרום אמריקאי,אבל בלי מבטא. כיאות למדריכי צילום הופיעו השניים עם סוג של מכולה על הגב  שהנפיקה לאורך הטיול אביזרים אין ספור.


בעניין הצילום. עם מוזר חובבי הצילום, סוג של כת הסוגדת לאלים כמו קנון וניקון , עדשות אין ספור עם מספרים לא מובנים, פילטרים  עם כינויים מוזרים ,"מקלות", תיקים יעודיים ובקיצור, מה לא. כל זה נארז בתיקים מטילי אימה ונשמר כבבת העין . היקף הזיווד שהובא היה  גדול מזה של F-16. כיאות , התנהל השיח סביב השוואות למי יש גדול יותר ומלחמת חורמה בין מעדיפי האלים (ראה לעיל)  ושמות כמו -צמצם, עדשה, פול פריים, קרופ, תריס,איזו, אורך מוקד ,טיים לפס , פיצוי חשיפה, וויט בלאנס  ועוד רבים התעופפו באויר. הייתי המום, הכרתי רק את התריס כי יש לי כזה בבית, חשמלי, אבל צריך להשתלב אז המהמתי כמה מילים. למען האמת גם רותי הצטיידה בסמארטפון בלבד. לסיכום- החיים דרך העדשה.
בראש כולם עמד מנחם ,המדריך הגיאוגרפי ומוביל הטיול , סוג של בדואי אבל תימני. בצד הירדני המתין לנו המדריך המקומי העונה לשם ראהד, הרבה מדריך . עד מהרה התגלה האיש כבעל חוש הומור מושחז, ידע המסופק במידה ויכולת לעקוף מכשולים פוליטיים. האוטובוס הממוזג , טויוטה (אלא מה) ממתין לנו עם נהג עטוי דרגות קפטן בואינג 737 באל על , וקדימה לעקבה . אילת מהצד השני , כל השאר עזה למתקדמים, אפילו דגל הענק  היה בכביסה. חומוס בעקבה, נשמע מבטיח, בפועל לא מגיע לקרסולי אבו-חסן מיפו, אבל  שבענו.
 מצרפים שוטר ירדני מדוגם לתפארת וסוף סוף יוצאים לדרך . בדרך שיחות הכרות , איציק מראה תמונות ג'וקים וטניה , מהצמד "צילי וגילי", פותחת במשימת ה--Street View ומתעדת כל שעל באדמת ירדן .ראהד יורה מטר נתונים על המדינה , אם המלך מאזין הוא בטח מבסוט.  המתח עולה, הג'יפים לואדי רם ממתינים לנו ואני הוזה על הרים מרהיבים הנשקפים מבעד לחלונות הלנד קרוזר הממוזג . חיש מהר טופחת המציאות על פנינו , מה זה טופחת, מרביצה.
ממתינים לנו שני טנדרים טויוטה (אלא מה) עם ארגז פתוח ושני נהגים בדואיים. עוד אכזבה , ציפינו לבדואי, חרוש קמטים, נטול שיניים, עם מעיל שחור וכפייה ובידו  מקל רועים וקיבלנו שני נסיכים בג'לביות מבריקות שיער עורב גולש ומטופח וזקן מושקע. זה מה יש. מנחם התארגן על איסוזו נוצץ וממוזג עם נהגת , לזה אני רגיל שהחיילים על קומנדקר מקרקש והמפקד בווגוניר ממוזג עם אנטנות. תרגולת "על הרכב עלה ", ואדי רם הנה אנחנו באים.




הציוויליזציה מסתיימת ואנו משייטים בנוף מדברי מרהיב , מרחבי מדבר עצומים, הרים בתצורות שונות ומשונות,(בעיקר משונות) , פה ושם כמה גמלים, אין נפש חיה ושקט עצום מסביב, שקט של מדבר. תומר ומוטי (הצלע הגברית מהצמד "צילי וגילי") נזכרים בימים עברו , נעמדים בקדמת הארגז סטייל "חשופים בצריח" ובולעים את הנוף. השאר מתחבטים על הארגז , מתאבקים קלות, ניצלים מעט  אבל נהנים ואפילו מנסים לצלם.  הנהגים הנסיכים מפליאים לעשות, הנהגת פחות. עצירות קלות והסברים. מנחם מסביר על הגיאולוגיה –סלעי משקע, מגמה,  גרניט ,סלעי גיר וכדומה  והסיבות למה להם (הירדנים) יש ולנו לא . משום מה אני נזכר בשעורי הגיאוגרפיה , במזוזואיקון והקרטיקון  אבל לא הגענו כל כך רחוק. וחם, חם מאוד, שותים הרבה .
הזמן טס והנופים מרהיבים, החומוס והפול מעקבה משפיעים  ומעיפים את הטנדרים קדימה...שעות הצהרים חולפות, השמש נוטה והנוף מקבל פנים חדשות צבעוניות ודרמטיות יותר, המצלמות מתקתקות , כל אבן מתועדת, כל צמח מונצח ואיציק לוכד בעדשתו אפילו כמה ג'וקים בדואיים . עדר גמלים מתקבל בצהלה כאילו ראינו לוויתנים , כבר הרבה זמן לא היינו בכביש באר שבע ערד, אבל אלה ירדניים.


היעד הבא –השקיעה . התייעצויות סודיות על האתר המומלץ והזוית המכריעה לצילום חיינו , הכנות , מתח ו.... פספסנו את השקיעה, לא נורא ,כנראה מחר היא תחזור.
הערב מתקרב ואנו מגיעים לחניית הלילה באורחן בדואי הממוקם בצד הדרך בתוך פתחת קניון מרהיבה. התנאים בסיסיים אבל מספקים בהחלט. מתארגנים , מנקים מצלמות, שותים תה עם הרבה מרווה והמון סוכר . ארוחת הערב מגיעה, שני סירי ענק עם מקלובה צהבהבה וריחנית, עוף וכבש, כמה תוספות, החבר'ה בולסים בכיף.


זהו, הגענו למנוחה ולשלווה. אז זהו שלא, תומר ויואל , צמד אנרג'ייזר, יוצאים לפטרול אלים לאיתור אתר לצילום שביל החלב. לא הבנתי, אני בשביל חלב הולך למקרר.
האתר אותר, ממש כאן ממול על דיונה מרהיבה , אבל מחייבת טיפוס מתיש, לפחות מזג האוויר ,נפלא. סוחבים בעלייה ומתארגנים אל מול רכס קטן מעברו, מבטיח תומר, יעלה שביל החלב (ואני שוב חושב על המקרר ואולי גם ענבים) , "מקלות" ננעצים ומיוצבים, מצלמות ועדשות מורכבים, הוראות הפעלה  מועברות בקשר עם הקודים המוכרים- צמצם, איזו, תריס ודומיהם , גם אני לא רוצה להיות סוציומט ועושה משהו. זהו , הכל מוכן ואנו רובצים על דיונה רכה וקרירה אל מול רכס אפלולי , תחת שמים מכוכבים ונוצצים ו... מחכים. מי לא בא? נכון החלב , אבל תומר פוסק , הוא יגיע! אני שוב חושב על המקרר.  הדקות נוקפות ותומר מעדכן שצריך לשנות זוית, האסטרנומים טעו קצת . לא נורא. הזמן חולף בנעימים ונמנומים עד שתומר מכריז "הנה זה ", במאמץ רב ושכנוע עצמי אני רואה כמה לכלוכים עכורים מזדחלים מעבר לרכס, מעניין החלב שאני מכיר דווקא לבן. הזחילה ממשיכה עד שאני מחליט שהפרינציפ ברור לי וגם אין לי לייט רום . יורד למאהל. בדיעבד כמה חברה מנפיקים משהו , לי יצא שחור עם נצנוצים, אולי הלייטרום...
פורס שק שינה וצלל לשינה מבורכת, שביל החלב לא מפריע לי .תם היום הראשון , עייפים אך רצוצים..
בוקר. התארגנות, אוכל, הפיתות נהדרות , "על הרכב עלה " ואנחנו בדרך. מנחם מבטיח כמה קניונים מיוחדים ואני חושב על קניון עזריאלי עם מקיאטו ארוך, קרואסון ומזגן. מנחם עומד בהבטחתו  וגם גרפיטי נבאטי וסיפור לורנס איש ערב , אני נזכר בסרט ורואה את פיטר אוטול צועד כאן.




אבל היעד הוא פטרה ,אני כבר שומע את אריק לביא ומשמיט את הבית " מטח היריות היה קצר..." וכו'. נוטשים את המדבר נפרדים מהטויוטה והנסיכים ופוגשים שוב את האוטובוס עם הטייס. הו הסלע האדום, האדום.




קולינריה הכרחית ואנו בשערי פטרה. התארגנות ואנו פוסעים בקניון המוכר מסרטי נשיונל ג'יאוגרפיק,אופס נזכרתי ,שיחקתי כאן  ב"אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון".



המקום מזכיר קצת היפודרום בכמויות הסוסים והמרכבות הדוהרים כאן. המתח גובר ומחכים לראות את המקדש האדום מציץ מפתחת  הקניון. בשלב מסוים  ראהד, שובב שכמותו, מהתל בנו , מציב שתי שורות עם הגב לכוון התנועה ופוקד עלינו לפסוע לאחור , התיירים מסביב מגחכים ואז פוקד עלינו להסתובב והנה, אחת התמונות המפורסמות בעולם מציצה אלינו מבין חגווי הסלע. הנשימה נעתקת, גם מהחום. כמה צעדים ואנו מול הפלא המצלמות באטרף..
אלא שהפלא מוקף בים תיירים מכל העולם, גמלים חמורים וסוסים . מתרשמים ומפנימים, עוד נחזור. ראהד אוסף את כולם , יורדים במורד, הסברים מעניינים, ילד הטבע נעלם. חם, סוסים ומרכבות, גם גמלים, המתחם מסודר עם קיוסקים , שרותים  כמו שצריך. מקבלים זמן  חופשי, משוטטים ומצלמים, מתרשמים מאוד  . בשעה היעודה נפגשים עם יואל בקצה המסלול ועולים חזרה. הכל נראה אחרת, השמש יורדת, החום פוחת כמות התיירים יורדת לאפס , תנאי צילום נהדרים. חוויה מחודשת . מגיעים ללהיט, עכשיו שקט ופתוח , יואל משאיל לי עדשה (תודה) ואני מנציח את המונומנט  מכל זוית אפשרית. מקום מרהיב אבל כמה אפשר להסתובב בבית קברות אפילו שהמצבות מרהיבות.

בערב מלון מסודר אבל יש קצת געגוע לשמים מלאי הכוכבים ושקט של מדבר. בלובי דוכן של אומן בקבוקי חול מדגים לנו בפומפוזיות את שיטות העבודה והחומרים וכנראה מצפה שנרכוש כמה יצירות במחיר מופקע אבל הבונקר הישראלי לא מובקע. תם יום שני.
בוקר. חוברים שוב לטייס ופנינו צפונה לואדי חסה . הדרך ארוכה , חדגונית ומשובשת , הנהג רוטן והקצב איטי. טניה ממשיכה בפרויקט ה--Street View והחברים מתעפצים. מגיעים , מתארגנים להליכה במים , נחמד ונעים. מנחם וראהד מסדרים פריסה באמצע הואדי, שוב מקלובה ולקינוח חלבה .הרבה פאן אבל צריך לצלם , שוב נשלפות חצובות ,פילטרים מיוחדים (שכמובן אין לי) והמשימה לצלם מים חלקים או כפי שאומרים בז'רגון המקצועי , החלקה. טוב ,עשיתי, למרות שלא היה לי אכפת שיהיו גלים וזרימה. 



מתקפלים  ונעים דרומה למעבר הגבול . מעבר מהיר  , שמעון הבנקאי , צביקה ואני במונית לאילת, מתייעצים והולכים לאכול בברזיל, מסעדת בשרים, אלון, תומר ויואל מצטרפים, פותחים שולחן  , שוחטים כמה פרות, בירה וערק , אחלה סיום לטיול נהדר. לטרמינל והביתה .
תמו מסעות אורדון* באורדוניה.





*אורדון –כינוי לאוהד קבוצת  הכדורגל  "הפועל ר"ג.


                 

יום ראשון, 14 באפריל 2013

בחזרה לגבולות 67

דבקות במטרה, אומץ והקרבה הם מושגים שהגיעו לכדורגל מהז'רגון הצבאי * כמו הקרב על רמת הגולן וכיבושו מידי הסורים במלחמת ששת הימים * אדום עתיק ואני נסענו לשדה הקרב ההוא כדי להבין מה קרה בכיבוש תל פאחר – גבורה או מחדל?

גבעת האם. יוסי עוז (אדום עתיק) ליד זחל"ם צה"ל שנפגע במלחמת ששת הימים. לכל הצילומים – לחצו להגדלה
 
לא בטוח שאצליח לסיים את המסע הזה. אולי על אלונקה. בסך הכל ניסיתי להבין דרך השטח מה קרה באותו קרב שבו נכבשו במלחמת ששת הימים מוצבי "המפלצת" הסוריים. אלה שישבו מעל קיבוץ דן, שאר ישוב, כפר סאלד וגונן, ומיררו את החיים במשך שנים. בתשע וחצי בבוקר יוסי עוז ואני נטשנו את הרכב באמצע שום מקום והתחלנו במסע רגלי במטרה לפצח שאלות שנותרו לא פתורות.
טירון הייתי בגולני כשבשיעורי מורשת קרב בבסיס אי-שם בשומרון, בעודנו מנסים לשמור על מראית עפעף של עירנות אחרי עוד לילה של טרטורים והקפצות, החדירו לנו לראש פרקים מפוארים בתולדות החטיבה. בראשם היה כיבוש תל פאחר, בו נהרגו 34 לוחמים. מספר ההרוגים הגדול לא בילבל את המפקדים. הם ראו בקרב הזה דוגמה לנחישות, אומץ, הקרבה וגבורה. משאית עמוסה בצל"שים העניקה 20 עיטורי גבורה, עוז ומופת למצטייני קרב תל פאחר, כמו להוכיח את הצלחתו המסחררת. ואכן, הקרב הזה שימש השראה. במסעות במהלך הטירונות, תוך שירת ההמנון "גולני שלי" (ביצוע מקורי: יהורם גאון), ראינו בעיני רוחנו איך אנחנו מסתערים על מוצבי אוייב, כובשים אותם בדם, יזע ודמעות, וזוכים לתהילה.
הדרך צפונה החלה ב-5 בבוקר. שבועיים קודם לכן יוסי עוז, הלוא הוא אדום עתיק, הסכים להצעתי המוזרה להצטרף למסע, שנמסרה לו במחצית אחד המשחקים המדכאים של ר"ג. עוז, בקרוב בן 69, הוא אל"מ במילואים (מח"ט לוגיסטיקה), אבל עדיין בשירות פעיל. הוא ממשיך לשרת בהתנדבות, ובימים אלה עסוק בהכנת תרגיל. במלחמת ששת הימים השתתף בכיבוש אום כתף בסיני.
כדי להוכיח שהוא בעניין, דאג אדום עתיק להביא לי במשחק מול בית"ר ירושלים בטדי (1:2) את חוברת הקרב שהוציא בזמנו חיל חינוך בשיתוף עם מחלקת היסטוריה בצה"ל. לא התקשיתי להבחין בקריאה ראשונה כמה הדו"ח הרשמי הזה מיופייף ומעגל פינות.
למעשה, התחלתי ללמוד את הקרב מחדש לפני כשנתיים ממקורות גלויים. ככל שהעמקתי בו, התגלו סתירות בסיפור, שחשפו בעיות ומחדלים. המיתוס, עליו גדלו ומגדלים דורות של לוחמים, החל לאבד גובה. כדי להבין מה היה שם הרגשתי חובה לשחזר את הדרך שעשו חיילי גולני בקרב ההוא. וככה אנחנו חוזרים 45 שנה לאחור, אל ה-9 ביוני 1967, היום בו החל כיבוש הרמה הסורית, הלוא היא רמת הגולן.

תחנה 1: גבול לבנון

גדר המערכת בגבול לבנון, באיזור מלכיה
גדר המערכת בגבול לבנון, באיזור מלכיה
 
הנסיעה לגליל העליון נעשתה בדרך ארוכה ונפלאה: כביש החוף עד ראש הנקרה, ימינה לכביש הצפון הישן (אדמית, זרעית, שתולה) כולל סטייה לשבילים שנשקו לגדר הגבול הלבנוני. מקומות שבהם תצפיות של החיזבאללה קלטו את זוג המטיילים בשעת בוקר מוקדמת. אם חידדו את המשקפות, הם יכלו לראות את הכתובת "הפועל רמת גן", שהתנוססה על חולצתו של המבוגר והמזוקן שביניהם. ואם סובב אליהם את הגב, המחלקה הישראלית במודיעין שלהם ניסתה לפענח מה פשר המילים "נותנים פור לליגה".
תחילת אביב, אבל הבוקר היה חורפי. עננים כבדים מנמיכי טוס יצרו מסך ערפל. רסס של גשם, אוויר קר ורוח ערה. אלה בתוספת הנוף הפסטורלי הקנו תחושה של ביקור בארץ אחרת. הנסיעה לאורך הגבול המאיים ביותר כרגע היתה החימום לקראת הדבר האמיתי. במרחק כ-60 ק"מ חיכתה לנו חידת תל פאחר.
בדרך אל קרית שמונה עוד התחבטנו בבעיות קיומיות: מה הסיכוי שלנו לנצח במלחמה. לא מול החיזבאללה או איראן, אלא מול סכנין ונתניה. לו הייתי מאמן, אני אומר לאדום עתיק, הייתי משחק 4-2-4 עם בוקסה וסידיבה בקישור. אדום עתיק מאט את המהירות ואומר שזו שיטה הרפתקנית מדי ולא בהכרח מביאה לתוצאות, שככה שיחקנו לקראת הסיום מול הפועל חיפה וכולם יודעים איך זה נגמר. אני אומר שאין יותר מה להפסיד וסומך על ההתקפה שתכבוש שניים-שלושה שערים כל משחק. הוא משיב ששיטה כזו מוחקת את מרכז השדה וחושפת את ההגנה הפגיעה. בסופו של עניין, הוא מסכם, לא המספרים משחקים, אלא שחקנים, ואולי כאן טמונה הבעיה.
אם כבר מלחמה ואנחנו נוסעים לבדוק קרב שנע בין אומץ למחדל, היכן בהיסטוריה של הפועל ר"ג אפשר להשוות בין עונת הישרדות בליגה לבין כיבוש תל פאחר. אני אומר את זה בלי לפגוע בכבוד המתים, אבל לצורך העניין, בחיים כמו בחיים אתה נופל וקם, נע ונד בין מלחמות קיומיות על גורל המדינה לבין מלחמות של הקבוצה שאתה אוהד, שזה בערך החיים שלך.
אולי זה משחק ההישארות 2:3 על מכבי הרצליה במחזור האחרון של עונת 2002. היו שם דבקות במטרה ואומץ מול יריבה עדיפה וכנגד רוב הסיכויים, כשהדרך לאורך כל העונה היתה מרובת מחדלים מקצועיים. אדום עתיק חושב שלא צריך לחזור לנבכי ההיסטוריה כי העונה הנוכחית, בעיקר הישורת האחרונה, טומנת את כל הסממנים של מלחמת הישרדות. קרבות צבאיים, הוא אומר, מוכרעים לעיתים לא בהכרח בטקטיקה, אסטרטגיה או נשק מתקדם, אלא במימוש ערכים כמו הזדהות, אחוות לוחמים, נחישות ודבקות במטרה.

תחנה 2: גבעת האם

במרומי גבעת האם. למרגלותיה נאספו כוחות צה"ל ומכאן החל המסע לכיבוש המוצבים הסוריים
במרומי גבעת האם. למרגלותיה נאספו כוחות צה"ל ומכאן החל המסע לכיבוש המוצבים הסוריים
 
בתשע וחצי הגענו סוף-סוף אל היעד: גבעת האם, קילומטר וחצי צפונית לקיבוץ כפר סאלד שעל כביש 918. כאן היה פעם הגבול עם סוריה. בצהרי יום שישי 9 ביוני 1967 החלו לוחמי גולני על זחל"מים (הנגמ"שים של פעם) ובליווי מספר טנקים לנוע מחורשת טל הסמוכה אל הגבעה. מכאן ניתנה הפקודה לנוע צפונה ומזרחה במטרה לכבוש את המוצבים הסוריים. אלה ירו במשך שנים אש תותחים, מרגמות ומקלעים על הישובים שמתחתיהם. אנשים נפגעו, בתים נהרסו, שדות עלו באש. צה"ל השיב בירי, לא פעם יזם פרובוקציות, וההתשה הזו נמשכה שנים רבות.
צה"ל פורץ אל רמת הגולן מכמה מוקדים. גבעת האם היא אחד מהם. התכנון היה כזה: כוח גולני עולה על דרך הפטרולים הסורית ובאיזושהי נקודה שובר ימינה, מטפס על ההר המוליך לכביש הנפט ואז מגיע אל תל פאחר מהעורף ותוקף אותו מהמקום שבו הוא ערוך פחות. תוכנית דומה היתה גם לכיבוש תל עזזיאת – המוצב הסורי הקדמי ביותר, אימת ישובי אצבע הגליל. בין שני המוצבים האלה, המבוצרים היטב וחמושים מכף רגל ועד ראש, פעלו עוד כמה מוצבונים. אחד מהם הוא בורג' בביל, הראשון שאליו הגענו.
הרכב נותר מאחור אחרי שתנאי הדרך הקשים אותתו שרצוי מאוד שלא נמשיך לנסוע, אם לא רוצים לגמור בבית חולים לפח וצבע. קודם לכן הצלחנו להגיע עם הרכב לגבעת האם, שלמרגלותיה ניצב זחל"ם ישראלי שנפגע מפגז (ראו בצילום העליון). אנדרטה מצמררת למסע היסורים. בדרך לתל פאחר סופג הכוח הישראלי אש מכמה כיוונים. זחל"מים וטנקים נפגעים, חיילים וקצינים נהרגים ונפצעים, רשת הקשר קורסת ותוכנית הקרב משתבשת.

תחנה 3: בורג' בביל

מוצב בורג' בביל. המיטות של החיילים הסוריים מסודרות כמעט כמו שהיו
מוצב בורג' בביל. המיטות של החיילים הסוריים חלודות ומאובקות, אבל מסודרות כמעט כמו שהיו
 
אחרי גבעת האם הצלחנו להתקדם עם הרכב עוד 300 מטר, ומכאן למעשה החל המסע הרגלי. לבורג' בביל אנחנו מגיעים אחרי כ-25 דקות. בדרך אנחנו חוצים גדרות תיל, מטפסים מעליהם, זוחלים תחתם, מועדים פה ושם תחת מהמורות ומחפורות, נשרטים מקוצים ואפילו נכנסים לשדה מוקשים. תמהיל של דבקות במטרה, אומץ לב וטיפשות.
בורג' בביל שוכן בין תל פאחר, שנמצא כמה מאות מטרים מעליו, לבין תל עזזיאת. מוצב המישנה הקטן שיושב על דרך הפטרולים הסורית מטריד באש את הכוח המתקדם, אבל נכבש בקלות אחרי שמרבית חייליו נמלטו עוד קודם אל תל פאחר. ארבעת החיילים שנותרו להילחם חוסלו.
בתוך המוצב שוררת אפילת מוות. על הרצפה כמה ארגזי פעולה ריקים, צלחת עגולה שנראית כמו מכסה של מוקש ופח שמן חלוד. המיטות עומדות כפי שהיו בעת שהמוצב ננטש. העובדה שהוא סגור למבקרים הופכת אותו לאותנטי. הזמן בו כמו עמד מלכת. ביקור במקום מרגש.

תחנה 4: תל עזזיאת

מוצב תל עזזיאת. מבט ישיר אל בריכות קיבוץ דן שלמטה
מוצב תל עזזיאת. מבט אל בריכות קיבוץ דן שלמטה. כדי להתרשם מהשליטה של הסורים על הישובים הישראלים – לחצו להגדלה
מבורג' בביל פנינו מערבה לעבר תל עזזיאת. לפני כן אנחנו מוודאים דרך המשקפת שזה אכן הוא. ללמוד את האיזור דרך מפה לוויינית של גוגל זה משהו אחד, לנווט בשטח זה משהו אחר לגמרי.
כשיובב כץ כתב את השורה "ההר שהיה למפלצת" (בשיר "בתי את בוכה או צוחקת", על הילדה מקיבוץ גדות שביתה נהרס בהפגזה), הוא התכוון לכל רכס הרמה הסורית שממנה ירו פגזים מנקודות רבות. תל עזזיאת היה המפחיד ביותר.
בדרך חזרה הביתה מצלצל חבר עתיק אל אדום עתיק, חבר ששירת בגולני בשנות השישים ושלפני המלחמה עשה הרבה סיורים לאורך הגבול. אדום עתיק מספר לו שזה עתה ביקר בתל פאחר ותל עזזיאת. החבר משתתק לרגע ואז אומר בכעס: "עזזיאת? קוס אמא של עזזיאת. אתה יודע כמה כדורים אני קיבלתי שם? את המעיים זה הוציא לי. עזזיאת, קוס אמא שלו".
המוצב הסורי לשעבר מקדם אותנו בשתיקה מעיקה. שני דגלי גולני דהויים מתנופפים ברוח. על האדמה כתובת באבנים – "גדוד 51" על שם הכוח שכבש אותו. ואיזו כתובת מתנוססת על הקיר? תבוא מהר, קורא אדום עתיק, אתה תאהב את מה שתראה. "זגורי היה פה". בטח חייל גולני. אנחנו תולים לצד הכתובת את צעיף הפועל ר"ג, עושים כבוד לקיצוני של הקבוצה שלנו.
זגורי היה גם בתל עזזיאת. כבוד!
זגורי היה גם בתל עזזיאת. כבוד!
 
בעיני מפקדי צה"ל של 1967, לכבוש את תל עזזיאת נראה קשה יותר מאשר את תל פאחר. המציאות היתה אחרת. גדוד 51 של גולני מגיע אל עזזיאת מהעורף, כמו שתוכנן ותורגל, וכובש אותו תוך כחצי שעה. כ-50 חיילים סורים נהרגים כאן, מול הרוג ישראלי אחד.
אפשר להתרשם מהשליטה הרחבה של המוצב על השטח הישראלי. מגובה של קרוב למאה מטר אפשר לראות מה קורה בחצרות הקיבוצים והישובים. מוצב של בטון וברזל, תעלות קשר ועמדות ירי למקלעים וארטילריה.
תל עזזיאת בידינו, אבל מה קורה בינתיים לגדוד 12 של גולני, שעדיין מחפש את הדרך העולה אל כביש הנפט? אנחנו חוזרים לכיוון בורג' בביל כדי לאתר את המשך הקרב.

תחנה 5: באמצע שום מקום

הרמה הסורית. טבע פראי והמון שדות מוקשים
הרמה הסורית. טבע פראי והמון שדות מוקשים

אנחנו עוזבים את תל עזזיאת ומנסים למצוא את הדרך שבה הגיעו הכוחות לתל פאחר. אני מחפש בתרמיל את צילומי האוויר שהכנתי ומגלה שהם אינם. נשכחו ברכב.

אנחנו מתקדמים בנתיב משוער. רואים למעלה את העצים של תל פאחר, מנסים למצוא את הדרך לשם, אבל השביל שאנחנו הולכים בו לא בכיוון. הולכים והולכים, האוויר הופך לחמים, המאמץ ניכר בנו, יותר נכון בי. יוסי אומר שככל שמתקדמים הוא מרגיש טוב יותר. אנחנו כבר אחרי כמה קילומטרים של צעדה וטיפוס, מסע שלא עשיתי אולי מאז ימי גולני 1978 עם אפוד, נשק ופק"ל. עכשיו כל דבר קטן מכביד: חצץ שנכנס לנעליים, הברכיים הדואבות, הגב שזועק. ויוסי? הוא עסוק בלהתפעל מלהקות החסידות שגודשות את השטח. אני נעשה אפטי גם לראשי בקר הלוחכים עשב בצד הדרך.
דבקות במטרה. שום מכשול שטח לא עצר את אדום עתיק מהגעה אל היעד
דבקות במטרה. שום מכשול שטח לא עצר את אדום עתיק
השעה כבר 12, חרגנו מהלו"ז שלנו, ואם אנחנו רוצים להמשיך כמתוכנן – ארוחת צהריים בגולן, נסיעה לאורך הגבול עם סוריה ותצפית על קונייטרה, כולל חתירה למגע עם המורדים, חייבים להתחיל להתקפל חזרה. לתל פאחר כבר לא נגיע היום בדרך שעשו הלוחמים.
צעדנו חזרה לרכב במשך כ-40 דקות. אחר כך התברברנו בנסיעה בשטח בניסיון למצוא את גבעת האם ואת הכביש הראשי. טיפסנו עם הרכב באיזה שביל, כמעט שהגענו לציר הנפט ועשינו את מה שלא עשו המשוריינים של 1967, אבל לפתע הדרך נחסמה ונאלצנו לשוב על עקבותינו. לבסוף הגענו אל גבעת האם, התעכבנו שוב ליד הזחל"ם השרוף, עלינו ברגל לגבעה שבמשך שנים שימשה עמדת או"ם, התרשמנו מהנוף וראינו עד כמה תל עזזיאת היה קרוב.

תחנה 6: תל פאחר

מבט כללי ממוצב תל פאחר. באדום: מוצב תל עזזיאת. בכחול: קרית שמונה
מבט כללי ממוצב תל פאחר החולש על כל האיזור. באדום: מוצב תל עזזיאת. בכחול: קרית שמונה
 
נסענו לתל פאחר דרך כביש 99. הגענו אליו בדרך המלך, כמו שמגיעים כולם. מקום שהפך לאתר של מורשת קרב ונקרא "מצפה גולני". יש בו אנדרטה לזכר ההרוגים, הסברים מפורטים על הקרב והרבה לכלוך.
זה היה מוצב עורפי, בסיס האם של כל שרשרת המוצבים שמתחתיו, שעמד היטב תחת הפגזות ארטילריות ישראליות. ביצורי בטון ואבני בזלת, הרבה מחילות ותעלות קשר, גדרות תיל ושדות מוקשים.
הכוח העולה לתל פאחר חוטף בדרך אש, חיילים נפגעים והמצב יוצא משליטה. ניסיון לטפס בצירים מסויימים לא צולח. הדרך ההררית מתגלה כקשה מדי גם לטנקים. בינתיים נוצר בדרך פקק של כלי רכב פגועים. בלהט הקרב מחליט מג"ד 12 של גולני, סא"ל מוסה קליין, להמשיך בדרך המובילה למוצב ולהסתער עליו מהחזית. בעגה צבאית קוראים לזה לתקוף דרך "שטח ההשמדה" – כניסה היישר אל לוע הארי, חשופים לאש ובנחיתות מספרית בולטת.
חיילי גולני רבים, חלק מהם עולים חדשים יחסית, בסך הכל שנה בצבא, שלפני המבצע ששו לקרב, נותרים מאחור בשעה שקצינים זוטרים מנסים להוביל התקפה. כשהקצינים צעקו "אחריי" – אחד הערכים הגדולים שעליהם מחונכים לוחמים – הם גילו שרק בודדים נענו לקריאתם. מרבית החיילים נותרים מאחור, מנסים להסתתר מפני הירי הכבד.
למעשה, מכ-300 החיילים שיצאו לכבוש אותו רק כמה עשרות משתתפים בתקיפה. כל שדרת הפיקוד הבכיר נפגעת ובחפ"ק בגבעת האם לא מצליחים להבין מה מתרחש. קרב שבו אין דין ואין דיין, לא תיאום ולא שליטה. המג"ד קליין מסתער על תל פאחר מכיוון צפון ונהרג, קצינים נוספים נפגעים. אלה שלא ויתרו ממשיכים הלאה. יוזמות של בודדים כנגד כל הסיכויים.
כאן התנהל קרב סטייל גבעת התחמושת. רצים בתעלות, זורקים רימונים, יורים מטווחים קצרים. באחד המקרים קצין ישראלי וסורי הולכים מכות בידיים אחרי שלאחד נגמרו הכדורים ולשני היה מעצור. הסורי חוסל רק אחרי שהגיעו עוד שלושה חיילי צה"ל כדי לעזור לחברם. רק כעבור שלוש שעות, לאחר שלמקום מוזרמים כוחות נוספים, נכבש המוצב סופית, ובמחיר יקר.
עדיין לא ברור מדוע לא הצליח הכוח למצוא את התוואי לציר הנפט, כמו שנקבע בתכנון. מודיעין לקוי? טעות בניווט? סיירים שלא מצאו את הדרך? האם באמת היא היתה בלתי עבירה? מדוע החליט המג"ד לתקוף מהחזית הלוהטת: חוסר ברירה תחת אש ונפגעים הרבים? קבלת החלטות שגויה? לחץ? יהירות?
שאלות רבות שאין עליהן תשובות ברורות. בעיקר כי רבים מאלה שנתנו את הפקודות אינם בחיים כדי להסביר.

תחנה 7: צפון רמת הגולן

עמק הבכא. טנק סורי שהשתתף בקרבות מלחמת יום כיפור ונפגע
עמק הבכא. טנק סורי שהשתתף בקרבות מלחמת יום כיפור ונפגע
 
אכלנו צהריים בכפר הדרוזי מסעאדה. המסעדה שבחרנו התגלתה כנפילה. אוכל רע ומלצר ששידר עוינות. כידוע, כל תושבי הכפרים הדרוזים בגולן מסרבים להכיר בישראל ואין להם תעודות זהות כחולות. שומרים אמונים למשטר הסורי. רבים מהם מאמינים שיום אחד הגולן יחזור לסוריה, וחלק חוששים שאם יביעו הכרה בישראל ייפגעו מכך משפחותיהם שמעבר לגבול.
אחר כך קפיצה לעמק הבכא, עוז 77, המקום שבו בלמו ישראלים בודדים מאות טנקים סוריים במלחמת יום כיפור. טנק סורי מאיים ניצב באתר הזה כדי לספר עוד סיפור גבורה של צה"ל. לנו הוא הזכיר את יונתן הולצדורף, שמשתמש במושג "טנק סורי" כנגד אויבי הפועל ר"ג, או כדי לתאר משהו חזק ומפחיד.
ליד קיבוץ מרום גולן סטינו לדרך עפר ונכנסנו לבניין מפקדה סורית שהופצץ על-ידי חיל האוויר. בניין חצי הרוס ומתפורר. סיירנו בשתי הקומות שלו, הצצנו לחדרים הפרוצים לכל רוח ועזבנו לפני שהכל יתמוטט עלינו. כמעט בכל הזדמנות נכנסנו לשבילים צדדיים שהובילו לאי-שם, טעינו, חזרנו על עקבותינו ושוב ניסינו להגיע אל הלא נודע.
עצרנו בטיילת קטנה ומרהיבה הצופה על קונייטרה ההרוסה. מסביבה כפרים קטנים ומעל גג של אחד מהם דגל סורי ענקי, עדות שאסד עדיין שולט כאן. טיפסנו על הר חזקה שליד אלוני הבשן, איזור שבחלקו הוכרז בשבוע שעבר שטח צבאי סגור לאחר נפילת פצצות מרגמה. באותו יום לא נשמעו הדי ירי, אבל מרוח הדברים בשיחות עם מספר חיילים שפגשנו אפשר להריח את כנופיות אל קאעידה שמנצלות את דלילות הצבא הסורי בגולן ותופסות עמדות ליד הגבול. ולחשוב מה היה קורה אם רמת הגולן לא היתה נכבשת, ואיסלם קיצוני היה מתמקם עכשיו מעל הכנרת והגליל העליון.
דרך המשקפת: כפר סורי ליד קונייטרה
דרך המשקפת: כפר סורי ליד קונייטרה. לחצו להגדלה

על מה מעידים 20 צל"שים?

האם היה הקרב על תל פאחר מופת של גבורה ודבקות במטרה, או בעצם קרב כושל? צל"שים לא מעידים בהכרח על קרב למופת. לא פעם הם באים כדי להפוך את היוצרות וליצור מציאות מיופייפת שנועדה לכיסוי תחת של הדרג המפקד. מדוע למשל חיילי גדוד 51 שכבשו את תל עזזיאת לא זכו אפילו לצל"ש אחד קטן, למרות שעשו את מלאכתם ביעילות וכמעט ללא נפגעים? כמו זה נראה, כמות הצל"שים עולה ככל שיש יותר נפגעים והקרב הסתבך.
לאדם עתיק יש דעה מוצקה. הוא מגייס לעזרתו את מג"ד 51 (כובש תל עזזיאת) שאמר שבקרבות מוצלחים אין צל"שים וכיוון בדיוק להבדל שבין ביצוע מדויק, כפי שמצופה מיחידה צבאית, לבין קרב שהשתבש, שבו ביצוע המשימה והניצחון הם פרי התעלות אישית של בודדים. יחידות לא מקבלות צל"שים, נקודה.
מלחמת ששת הימים. כוחות צה"ל עולים לרמת הגולן
מלחמת ששת הימים. כוחות צה"ל עולים לרמת הגולן
כששני אורדונים מבלים יום שלם ביחד, טבעי שהפועל ר"ג תעלה בהקשרים שונים. העידו על כך הצבעים בהם התלבשנו – חולצות וכובעים אדומים, והצעיפים שבתרמיל. במסע בין המוצבים והדיון בלחימה ותוצאותיה, דיברנו גם על מה שהיה אז ב-1967 לצד האירועים במשחקים מול הפועל חיפה, עכו ובאר שבע. מושגים ותובנות מעולמות שונים התערבבו אלה באלה. יוסי קרא ליום הזה "אורדונים בעקבות לוחמים", וכיאה לקצין צה"ל השאיל מספר מונחים מהטרמינולוגיה הצבאית כדי להדגים את חולשות הקבוצה ולאיזה ערכים היא נדרשת.
הוא דיבר על הזדהות, כמרכיב משמעותי בגיבוש רוח יחידה. קשה לגרום לחייל לרוץ מול האש ללא הזדהות עם המטרה ועם היחידה. עם המרכיב הזה הולכת "אחוות הלוחמים". האנלוגיה, גם אם מופרכת מעט, מוכרת לכל אוהד ביציע. שחקני דור הגביע ב"אורדון בטריבונה" קראו לזה "ערבות הדדית".
ויש את הנחישות – ההכרה שצריך ואפשר לעשות הכל גם מול עדיפות של היריב שמולך. אוהדי כדורגל קוראים לזה "להתאבד על המגרש", "להעיף אותם באוויר". רק שבכדורגל לא נהרגים ולא מחלקים צל"שים, מקסימום מקבלים חוזים טובים. ויש את הדבקות במטרה, אותו מונח צבאי שגור של ביצוע בכל תנאי, שכולל נחישות, התרכזות ביעד, נאמנות ונכונות להקרבה. בטרמינולוגיית הכדורגל היא מקבילה לרוח המועדון ששואף תמיד לניצחון.
עמק הבכא. טנק סורי שנכבש ע"י הפועל ר"ג, כשברקע טנק ישראלי. שניהם ממלחמת יוכ"פ
אתר עמק הבכא. טנק סורי שנכבש ע"י הפועל ר"ג, ברקע טנק ישראלי. שניהם ממלחמת יוכ"פ

בדרך חזרה

לא השליתי את עצמי שהמסע הזה יספק תשובות יותר ברורות, אבל לפחות הבנתי את רמת הקושי. פתאום קלטתי שגם אנחנו, עם כל התכנון והמפות האוויריות המשודרגות, כשלנו והתרשלנו. צילומי האוויר נשכחו ברכב. כשהיה צריך אותם כדי להבין איפה אנחנו – הם לא היו. וכמו חיילי גולני ב-67 שטעו בניווט ולא מצאו את הנתיב לציר הנפט, גם אנחנו לא הצלחנו למצוא את הדרך שעשו אותם לוחמים אל תל פאחר.
היה מרתק. אם נתחנף לדרגים הבכירים, אולי נקבל על המסע הזה עיטור קטן. בכל אופן, הוא לא נשלם. השאלות הקשות ימשיכו לנקר.
מפת המסע (הנקודות הכחולות - מסלול ההליכה). 1. גבעת האם. 2. מוצב בורג' בביל. 3. מוצב תל עזזיאת. 4 תל פאחר
מפת המסע (הנקודות הכחולות – מסלול ההליכה). 1. גבעת האם. 2. מוצב בורג' בביל. 3. מוצב תל עזזיאת. 4 מוצב תל פאחר

4 תגובות על בחזרה לגבולות 67

  1. מאת למה זה דומה
    אקרא אחרי זה לעומק אבל בהערה ראשונה אני אומר בשבילי תל פחר זה המכתש למרות שהפסדנו בקרב
  2. מאת אב ובנו
    אלי כהן כנראה קורא ומבין את הלך הרוחות בקרב האוהדים וזה ההסבר היחיד להוצאתו של קרלוס מההקפאה והכנסתו ל20 דקות שבהן שיחק טוב. אם נמשיך את המגמה הזאת, עליו להכניס את יוסי עוז לחדר ההלבשה לפני המשחקים שנותרו כדי להרביץ ציונות בשחקנים ולגרום להם להבין עד כמה הקבוצה יקרה לאוהדים. אלי כהן, תן לקרלוס לספר איך כשהכול כבר נראה אבוד הקבוצה כבשה 2 שערים בזמן פציעות ברעננה, אפשר להישאר בליגה למרות הכול ואף על פי כן!
  3. מאת ריקוטה
    מרתק ביותר, וכתוב נהדר, למה אתה מבזבז כתבה שהיתה יכולה לפאר את "7 ימים" על בלוג שכוח-אל שאפילו הסורים לא היו טורחים ליירט ממטר?
  4. אין כל ספק..עמדתם במטרה אותה הצבתם.אני בטוח שאותו מסר יעמוד לפני השחקנים שעומדים לפני הכרעה -נצחון ב-3 המשחקים הבאים בליגה ו-2 המשחקים הבאים בגביע.
    אתם גדולים.
    אהבתי.

כתיבת תגובה

יום ראשון, 24 בפברואר 2013

עיטור העוז לשבת
מאת יוסי עוז


11 מחזורי נצחון פינקו אותנו, לטוב מתרגלים מהר. אלא שאז באה מקלחת הצוננים שתחילתה בדריסה המביכה שחווינו מה "מרצדס" בנץ הוד השרון והמשכה במפולת בארמגידו שהותירה אותנו, האוהדים, חפויי ראש ואולי פסימיים באשר לסיכויי העלייה לליגה הארצית.
למרות זאת עדיין נותר יותר משביב תקווה להתברג למאבק העליה, אך אליה וקוץ בה - הפועל חיפה, מאריות הליגה, שנוצחה במבצר "אוהל שם" על חודן של שתי נקודות בשניות הסיום.
כך זה נראה במחזור 4 באוהל שם
אפשר היה לומר שנסתפק בהישג הנאה של "עונה טובה", בליגה אליה בכלל הגענו בצרוף נסיבות שלא כלל סלים ופרקט, אבל כשמגיעים כפסע מהטופ התיאבון גדל. אני מאמין שתחושות אלה היו משותפות לקבוצה ולאוהדים וזאת על אף שכולנו היינו מודעים כי העניינים על הפרקט יגעים למדי כאשר קרן האור היחידה היא סיכויי שובו של האטלס שיישא על כתפיו את הקבוצה.
אטלס המקורי
באווירת To Be Or Not To Be התנהל הקמפיין השגור שכלל איומים, הבטחות והטרדה בלתי פוסקת במשעולי הפייס שהבטיחה את מסיבת העונה כאילו מדובר בקלאב ניו יורקי ולא במרכז על שם רב ייקה במרומי הכרמל המפוהק.
הוזמנתי להפליג בספינה של הנער הניצחי יוסי ורביצקי(אוהד הקבוצה). ביום המיועד התנתקה הספינה מהרציף והפליגה מעדנות צפונה כשעל סיפונה המנחה הבגדדי השארמנטי והנינוח של אורדון בטריבונה(יורם איתן) שהיה לאחראי הבידור, עבדכם "העתיק" על תקן הקהל והנער הנצחי מנווט בהגה. ליאו בק הנה אנחנו באים.
הדרך הרגועה ומרכז הכרמל המנומנם לא הכינו אותנו לבאות. אפילו הכניסה ההזויה, בין שתי קשישות משתכשכות בג'קוזי לדוכן של "הגזלן בלתי נלאה" זליכה, לא בישרה על הבאות. ואז זה קרה, הר הגעש באדום התפרץ. מאז ימי אבא חושי (ראש העיר המיתולוגי), חיפה לא היתה אדומה יותר. והכל היה אדום - שני מחנות האוהדים, מדי הקבוצה, אביזרי העידוד והאוירה, היא היתה אדומה ולוהטת במיוחד.
קהלי שתי הקבוצות לפני המשחק
טקס קצר, בייניש וגל(מצויינים) מטילים את הכדור ודו קרב הענקים יוצא לדרך. הפתיחה הבטיחה רבות ואטלס, כמצופה, אכן נשא על כתפיו את הקבוצה שהובילה כבר 18-9. אלא שמרגע זה ואילך התהפכה המגמה והסוורים החיפאים הובילו בבטחה עד יתרון שיא של 14 נקודות.
ביציע התנהל דו קרב בין שני מחנות האוהדים, אולי הטוב וההגון שראיתי מימי (וראיתי לא מעט), שירים מקוריים, אביזרי עידוד ותמיכה בלתי פוסקת, הרעידו את האולם וזעזעו אפילו את הביצים של גוראל (הרכבל) המרוחקים מעט. יתרון הגודל של המקומיים היטה את הכף אבל בחורי הקומנדו לא אמרו נואש וגייסו את ההמנון "אלייך" ואת סולו הטרובדור אלמוג - אוווווו אאואוווו - שהותירו את המקומיים מאזינים בהשתאות וכשאפילו זה לא עזר מילא עשן אדום את ההיכל. לדעתי, הלא אובייקטיבית, הקומנדו ניצח בנקודות בגלל האיכות.
על הפרקט העניינים היו שקולים פחות. מיעוט האימונים של הקבוצה חשף את חולשותיה: הגנה רעועה, משחק סולני במקום קבוצתי, העדר תרגילים לפיצוח הגנה, התבססות כמעט מוחלטת על נסיונות קליעה מבחוץ, בשילוב יום רע של ה"ידיות". במקום חדירות ובעיקר הריבאונד ההגנתי שכמעט ולא היה קיים איפשר לחיפאים 2-3 הזדמנויות בכל התקפה ושלל נקודות. הרכבים שונים ומשונים נוסו אך ללא הואיל. לכאורה loose loose situation . ומשום מקום שלפה הקבוצה מהארסנל את הנשק האולטימטיבי שלה, רוח הלחימה הידועה. בניצוחו של הקפטן נמרוד "לב ארי". בדם , יזע, דמעות, שיניים ומרפקים החלו הלוחמים האדומים לנגוס ביתרון ולצמצמו אט אט, תוך מאבק מקביל בשניות היורדות מהשעון המתקתק. השאלה הייתה מי יקדים, השעון או האדומים. השחקנים בטירוף והקומנדו, עם ה"קשישים", בשמים.
מגיעים לרגעי ההכרעה
3 דקות בתוך הרבע האחרון חיפה הייתה בעיקרון 56-49 אחרי סל ועבירה של נמרוד. ממול יניב כהן צולף ופתאום זה 59-51, 4:12 לסיום. לזרוב מביאה את מאמן חיפה, אמישה, להזעיק פסק זמן לחוץ כשהוא קובע 59-55 3:27 על השעון. את הלזרוב זה לא מרשים והוא דופק להם שלשה על הראש, 61-58, 1:19 לתום המשחק. כהן נשלח לקו עם אשכים רועדים והוא בנס קולע רק 1, 62-58. המומנטום ממשיך איתנו ו20 שניות על השעון, הכדור אצל דורון בהתקפה שהייתה אמורה להיות אחרונה. שריקה הזויה לתוקף של רועי ניצן(אגב, מקורות יודעי דבר מסרו כי המתחזה מחיפה הודה במעשיו לאחר שריקת הסיום. מפה לשם, אטלס מוצא עצמו 5 שניות לתום השעון עם שתי זריקות, 60-62 לחיפאים. קולע רק אחת והשניה נופלת על אצבעותיו של שחקן חיפה והכדור יוצא לחוץ מתחת לסל. על השעון 2 שניות ו13 עשיריות לסיום.
הוצאת חוץ שלנו מהצד, קרוב לקו הבסיס, הכדור נשלח לנמרוד שלושה חיפאים עטים עליו, נמרוד משחרר כדור, פוגע בחישוק והאפסים בשעון יורדים. באזר.
הקהל החיפאי בטירוף, מודה לשחקנים ואז ברגע נדיר, התעלות של ממש, פונה כאיש אחד לעבר הקומנדו ומוחא כפיים, הקומנדו משיב והלב מתמלא גאווה שיש עוד תרבות אמיתית שבנויה על אהבה והערכה, שמחת המנצחים ותוגת המפסידים כרוכות זו בזו ברגע מזוקק של ספורט במיטבו, kodak moments, לצלם ולשמור. אם רק בזה הישגן של שתי עמותות האוהדים, דיינו.
הסוף? לא בהכרח. עדיין נותר סיכוי סביר שה"רפתנים" ממגידו ינצחו את ה"סווארים" מחיפה והפרש הסלים במשחקים ביננו לחיפאים יעלה אותנו למקום השני ולהצלבה. כמובן שעד אז אסור לשמוט נקודות בדרך ולקוות לטוב. לא אבדה התקווה, הכל עוד אפשרי, הלוחמים ותומכיהם לא מרכינים ראש.
זה לא נגמר עד שזה לא נגמר.
גם אם לא נצליח לעלות השנה כדאי לזכור כי הגענו למעמד הזה במקרה וללא ציפיות והכי חשוב שהוגשמה עוד שנה בחלום הענק הזה של קבוצות עמותות האוהדים.
החבל שלי הוא שלא הצלחנו להעניק לעומר מתנה לנישואיו, זה עדיף אפילו על צ'ק. אולי לברית.
תמונות הכתבה פרי מצלמתו של רז עזיז

יום חמישי, 7 בפברואר 2013

 
לאחר משחק ההפסד למגידו 6 פבר 13 . פורסם באתר קבוצת הכדורסל.
יינו פרזי

מאת יוסי עוז


11 נצחונות רצופים ומקום ראשון הרגילו אותנו להגיע נינוחים למשחקים. התרגולת ידועה ומוכרת- הקומנדו מתארגן, קושר כרזות, מחממים את התוף והגרונות, הגיבורים עולים למגרש, הקומנדו פותח בכל הכח ומגביר עוד, הקבוצה בדיוק הפוך, מתחילה חלש ומתעצמת עד הנצחון המתוק. מקנחים באוווווולה x3 ובהמנון "אליך" ומתפזרים מרוצים. שגרה ברוכה.
כאמור, השגרה הזו לוותה אותנו מתחילת הליגה, גם אם נגררנו פה ושם לקרב חפירות (ע"ע מעגן מיכאל). בסופו של דבר, הבחורים על המגרש והקומנדו ביציע עשו את שלהם. בעמקי התודעה קיננה השאלה, עד מתי? האם ניתן לגמור עונה שלמה ללא הפסד. התשובה כנראה הייתה ידועה אבל באמת, מי רוצה לחשוב על הפסדים, יותר נעים לחוות נצחונות.
הסדק הראשון בחומה התגלה במשחק מול בנץ הוד השרון שהתגלו כ"מרצדס" אמיתית וכנגד כל הסיכויים הצליחו לנצח. לא רק ההפסד היה מפתיע אלא יותר מכך העובדה ששמטנו יתרון מבטיח של 19 נקודות. בסתר ליבנו קיווינו שמדובר במעידה רגעית וצפויה (כמו מכבי יפו בעונה הקודמת) ובחורינו המצוינים ישנסו מתניהם וישימו את ההפסד מאחוריהם.
כשמחשבות אלה מטרידות את מנוחתנו וכנראה יותר את הקבוצה על כל מרכיביה, יצאנו לדרך באוטובוס הקבוצה הממותג.
מתוך עמוד הInstagram של הקבוצה(Hapoelrgb)
. נחמד לנסוע באוטובוס השחקנים , נוח, חברה נעימה - שילוב של הקומנדו והאחרים עם השחקנים -השרו אוירה נעימה בדרכנו לעמק יזרעאל. במוחי התנגן כל הזמן שירו של נתן אלתרמן "שיר העמק" והשורה "... בָּאָה מְנוּחָה לַיָּגֵעַ וּמַרְגּוֹעַ לֶעָמֵל..." . כלומר, נוסעים, מנצחים ומשחיזים לקראת הפועל חיפה .
לא שיערנו שבמקום המנוחה והמרגוע נקלע ל"ארמגדון". קיבוץ בית העמק המתין לנו בדיוק כמו בשיר ההוא
"...מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?
דּמָמָה בְּיִזְרְעֶאל נוּמָה עֵמֶק,
אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת,
אָנוּ לְךָ מִשְׁמֶרֶת..."
כלומר, חושך מוחלט, אין נפש חיה והאור היחיד הוא הצ'קלקה של רכב האבטחה. למרות תנאי הפתיחה הקשים צלח נהגנו, עופר(כל הנהגים של הפועל ר"ג הם עופר?), את משעולי הקיבוץ ונחת בבטחה במגרש החניה של האולם. שעה לפני המשחק שקט בגזרה, למעט כמה ילדים שמתאמנים במגרש. הקומנדו, לפי התרגולת, כובש מחצית יציע בטון, פורס כרזות, מחמם תופים וגרונות ובסך הכל די הולך לאיבוד בחלל המשמים. השחקנים משתי הקבוצות נקבצים אט אט וגם קהל מתחיל להגיע. קהל מועט אך מגוון החל באוהדים שרופים, עבור בכמה מבוגרים יותר שהזדמנו ואפילו מספר אוהדים מהמגזר. בחלקו השני של יציע הבטון התמקם הקומנדו המקומי עם ארסנל של שלושה תופים, כמה זמבורות מציקות(הערת העורך - אצלנו ביציע אין זמבורות), שלל זאטוטים שנתנו פייט מכובד לקומנדו האדום וקמע בדמות פרה(נו טוב, קיבוץ).
ובל נשכח את זליכה הבלתי נלאה שדאג לפריסה מכובדת .
השלווה היחסית שאפפה אותנו התפוגגה עם תחילת המשחק , איזו "שלווה?? "...אֹפֶל בְּהַר הַגִּלְבּוֹעַ..." (שוב אלתרמן). זה מה שקבלנו , ארמגדון של ממש במגידו. הקיבוצניקים פתחו בסערה וצלפו מכל מצב, בחורינו נראו אובדי עצות והרבע הראשון הסתיים ב-28 נקודות שספגנו(רק ברבע הראשון מול חוף השרון ספגנו יותר) מול 12 בלבד.
המשך המשחק לא בישר טובות, מגידו המשיכו בצליפות מכל מצב כאשר מספר 4 מרכז היטב וצולף, מספר 14 (צ'רנה) לא מחטיא שלשה, מספר שמונה כובש את הריבאונדים ורץ למתפרצות, בקיצור, כל מספר זוכה. ביום כזה אם היו מביאים פרה מרפת הקרובה קרוב לוודאי שגם היא היתה קולעת.
השחקנים ניסו ונלחמו, חילופים חדשים נשלפו משרוולו של חריש אך ללא הואיל. ההפרש סירב בתוקף להצטמצם. על נצחון כבר לא העזנו לחשוב והתמקדנו בתקווה שנפסיד בפחות מ-13 נקודות, מה שישאיר אותנו במקום הראשון. דקות לסיום החל לנצנץ שביב תקוה, בחירוק שיניים הצליחו הלוחמים לצמצם ל-14 הפרש, אבל האשלייה התפוגגה לה מיידית, מגידו התעשתה, רצה עד 20 הפרש ועלתה למקום הראשון. קפלנו את עצמנו, לא לפני שאלמונים השאירו כמה גרפיטי ונסענו.
מחווה מרגשת עשה דורון לזרוב כאשר עבר בין האוהדים לחץ ידיים לכולם והתנצל על התבוסה. החברים עודדו, תמכו והבטיחו אהבה בכל תנאי, מרגש.
המצב עכשיו הוא שלשלוש הטוענות לכתר יש 2 הפסדים וחיפה מחכה לנו. אני חלש בחישובי קיצין ונומרולוגיה ומעדיף להתמקד במה יש.
ובכן, שחקנים טובים, גברים ולוחמים יש ויש. הנהלה תומכת יש. אוהדים פעילים דוחפים, מעודדים ואוהבים יש ויש ויש. הקהל הטוב בארץ, נקודה.
מה שנשאר הוא לשנס מותנים, לקום מההריסות ולצאת לקרב האחרון עם ראש מורם הבחורים יכולים לעשות את זה ואנחנו איתם, לא אבדה תקוותנו ,"...עכשיו זה אנחנו מול כל העולם...".

יום ראשון, 2 בדצמבר 2012

עיטור העוז
יש רגעים בחיינו בהם אנו נדרשים להכריע ולקבל החלטות מה לתעדף, לעיתים ההחלטות הרות גורל, מייסרות ומלוות בחיבוטי נפש. בדרך כלל החלטות חשובות מתקבלות ומוכרעות לכאן או לכאן. ומכאן הקושי - אתה שנוי במחלוקת עם עצמך בבחינת "קח מזה וגם מזה אל תנח ידך".
להכרעה כזו נדרשנו ביום שלישי האחרון - רצה הגורל והצטלבו שני אירועים, לא ממש כאלה שמכריעים גורלות, אבל מספיקים כדי לגרום לך התלבטויות - משחק הכדורגל בגביע הטוטו מול רמה"ש וממול משחק כדורסל בליגה השלישית מול אליצור גבעת שמואל. אם הייתם אומרים לי לפני שנתיים שאתלבט בין שני ארועים כאלה קרוב לוודאי שהייתי אומר "פחחח, מה זה כדורסל, מה זה אליצור, וגבעת שמואל? מה יש שם חוץ מאלפרון?"
לגבי דידי היתה רק אופציה אחת - כדורגל וכמובן הפועל ר"ג, למען האמת לא היה במה להתלבט, כי כדורסל פשוט לא היה.
אבל נפל דבר, שני עלמי חמד מהגרעין הקשה והאיכותי של האורדונים, צחי ועומר, עשו מעשה והקימו קבוצת כדורסל ולא סתם, אלא של האוהדים. חלום הספורט בגרסתו המזוקקת קרם עור וגידים(בסתר ליבנו אנחנו עדיין מפנטזים, אולי אפשר גם בכדורגל). כל פלגי האוהדים מצעירי הקומנדו עבור בוותיקי היציע וכלה בפליטי האימפריה של קפלן ושו"ת, התאחדו. הם מלווים ויוצרים סימביוזה מופלאה בין היציע למגרש עד שקשה להפריד מי אוהד ומי שחקן - שני הצדדים אוהדים שרופים זה של זה.
חלק מההצלחה יש לזקוף לזכות הכשרת הקרקע שעשה מועדון הכדורגל שמצד אחד הצמיח גרעין אוהדים קשה ואיכותי(גם אם מועט) ומצד שני הנחיל לנו שרשרת אכזבות בלתי פוסקת. יצירת חלופה חדשה גרפה אליה את האוהדים על שלל האנרגיות והיצירות שהועברו חיש קל מהדשא לפרקט.
ולאחר שהכברתי מילים על הרקע שבתי להתלבטות. נכון הכדורסל הוא ממתק אבל הכדורגל הוא עדיין המנה העיקרית, הכדורסל הוא הפילגש הצעירה והכדורגל אשת חיקך הנצחית, הכדורסל מביא נצחונות, חיבור מטורף שחקנים - קהל, אבל בכל זאת אי שם בליגה הרביעית, הכדורגל פחות מצליח, בלשון המעטה, אבל בליגת על (עדיין).
כמובן שלא הייתי המתלבט היחיד, השאלה צפה ועלתה בחוגי האוהדים וביתר שאת ביציע בשבת(מול מ.ס אשדוד) אבל תשובה ברורה לא היתה. "עוד לא החלטתי " היה הדיבור השגור. ואז בא המשחק הנרפה מול אשדוד והפור נפל - הולכים לכדורסל. יש גם תירוץ - הכדורגל זה רק גביע הטוטו ויש גם משחק בית בנוסף. מפות נשלפות, הג'י.פי .אס מכוייל , גבעת שמואל הנה אנחנו באים. סליחה מועדון הכדורגל, זה רק הפעם, אני מבטיח שזה לא יחזור, בסדר?
"...והכדורגל אשת חיקך הנצחית"
ההתחלה היתה גרועה, כבר בדרך מרמת אביב הסתבכתי בכניסה לגבעת שמואל, ה-ג'י. פי. אס שבת, אין את מי לשאול ואם יש הוא לא יודע. בסוף הגעתי עד האולם וחיפשתי 15 דקות איך נכנסים. אף מקומי לא יודע... עד שמצאתי כבר הייתי באיור של 20 דקות. אליצור גבעת שמואל הם לא השומרוני הטוב משבוע שעבר, אין כיפות, פה מדובר בקבוצה שחלקה קבלני עליות(ע"ע אליצור ר"ג) ומשחקים יחד זמן רב. זו קבוצה קשוחה ופרובוקטיבית, שעשתה הכל להקשות על בחורינו המצויינים את החיים. המחצית הסתיימה בסקור נמוך ויצאנו לשאוף אויר במזנון של זליכה "מפקיע המחירים" (מה זה בורקס בשנקל?!). גם במחצית השניה נמשכה הנדנדה וגם העידוד המסיבי שגרם ל-23 המקומי להתלונן על הרעש ולחטוף מקהלה בשיר הידוע "23 הוא קוקסי..". משחק חכם של אטלס (לטעמי המצטיין ), חוף אל חוף של דורון ומלחמה מתחת לסל של "רועי הזערורי" ויש עוד נצחון - "נשיר לך הפועל אימפריה ."
הטוב לא נגמר - הפועל חיפה הפסידו למגידו ונפתח פער בצמרת וגם הכדורגל נצחו .
אפשר ללכת לישון בשקט . אליייייייך........
42