לאחר משחק ההפסד למגידו 6 פבר 13 . פורסם באתר קבוצת הכדורסל.

יינו פרזי

מאת יוסי עוז


11 נצחונות רצופים ומקום ראשון הרגילו אותנו להגיע נינוחים למשחקים. התרגולת ידועה ומוכרת- הקומנדו מתארגן, קושר כרזות, מחממים את התוף והגרונות, הגיבורים עולים למגרש, הקומנדו פותח בכל הכח ומגביר עוד, הקבוצה בדיוק הפוך, מתחילה חלש ומתעצמת עד הנצחון המתוק. מקנחים באוווווולה x3 ובהמנון "אליך" ומתפזרים מרוצים. שגרה ברוכה.

כאמור, השגרה הזו לוותה אותנו מתחילת הליגה, גם אם נגררנו פה ושם לקרב חפירות (ע"ע מעגן מיכאל). בסופו של דבר, הבחורים על המגרש והקומנדו ביציע עשו את שלהם. בעמקי התודעה קיננה השאלה, עד מתי? האם ניתן לגמור עונה שלמה ללא הפסד. התשובה כנראה הייתה ידועה אבל באמת, מי רוצה לחשוב על הפסדים, יותר נעים לחוות נצחונות.

הסדק הראשון בחומה התגלה במשחק מול בנץ הוד השרון שהתגלו כ"מרצדס" אמיתית וכנגד כל הסיכויים הצליחו לנצח. לא רק ההפסד היה מפתיע אלא יותר מכך העובדה ששמטנו יתרון מבטיח של 19 נקודות. בסתר ליבנו קיווינו שמדובר במעידה רגעית וצפויה (כמו מכבי יפו בעונה הקודמת) ובחורינו המצוינים ישנסו מתניהם וישימו את ההפסד מאחוריהם.

כשמחשבות אלה מטרידות את מנוחתנו וכנראה יותר את הקבוצה על כל מרכיביה, יצאנו לדרך באוטובוס הקבוצה הממותג.

מתוך עמוד הInstagram של הקבוצה(Hapoelrgb)

. נחמד לנסוע באוטובוס השחקנים , נוח, חברה נעימה - שילוב של הקומנדו והאחרים עם השחקנים -השרו אוירה נעימה בדרכנו לעמק יזרעאל. במוחי התנגן כל הזמן שירו של נתן אלתרמן "שיר העמק" והשורה "... בָּאָה מְנוּחָה לַיָּגֵעַ וּמַרְגּוֹעַ לֶעָמֵל..." . כלומר, נוסעים, מנצחים ומשחיזים לקראת הפועל חיפה .

לא שיערנו שבמקום המנוחה והמרגוע נקלע ל"ארמגדון". קיבוץ בית העמק המתין לנו בדיוק כמו בשיר ההוא

"...מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?

דּמָמָה בְּיִזְרְעֶאל נוּמָה עֵמֶק,

אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת,

אָנוּ לְךָ מִשְׁמֶרֶת..."

כלומר, חושך מוחלט, אין נפש חיה והאור היחיד הוא הצ'קלקה של רכב האבטחה. למרות תנאי הפתיחה הקשים צלח נהגנו, עופר(כל הנהגים של הפועל ר"ג הם עופר?), את משעולי הקיבוץ ונחת בבטחה במגרש החניה של האולם. שעה לפני המשחק שקט בגזרה, למעט כמה ילדים שמתאמנים במגרש. הקומנדו, לפי התרגולת, כובש מחצית יציע בטון, פורס כרזות, מחמם תופים וגרונות ובסך הכל די הולך לאיבוד בחלל המשמים. השחקנים משתי הקבוצות נקבצים אט אט וגם קהל מתחיל להגיע. קהל מועט אך מגוון החל באוהדים שרופים, עבור בכמה מבוגרים יותר שהזדמנו ואפילו מספר אוהדים מהמגזר. בחלקו השני של יציע הבטון התמקם הקומנדו המקומי עם ארסנל של שלושה תופים, כמה זמבורות מציקות(הערת העורך - אצלנו ביציע אין זמבורות), שלל זאטוטים שנתנו פייט מכובד לקומנדו האדום וקמע בדמות פרה(נו טוב, קיבוץ).

ובל נשכח את זליכה הבלתי נלאה שדאג לפריסה מכובדת .

השלווה היחסית שאפפה אותנו התפוגגה עם תחילת המשחק , איזו "שלווה?? "...אֹפֶל בְּהַר הַגִּלְבּוֹעַ..." (שוב אלתרמן). זה מה שקבלנו , ארמגדון של ממש במגידו. הקיבוצניקים פתחו בסערה וצלפו מכל מצב, בחורינו נראו אובדי עצות והרבע הראשון הסתיים ב-28 נקודות שספגנו(רק ברבע הראשון מול חוף השרון ספגנו יותר) מול 12 בלבד.

המשך המשחק לא בישר טובות, מגידו המשיכו בצליפות מכל מצב כאשר מספר 4 מרכז היטב וצולף, מספר 14 (צ'רנה) לא מחטיא שלשה, מספר שמונה כובש את הריבאונדים ורץ למתפרצות, בקיצור, כל מספר זוכה. ביום כזה אם היו מביאים פרה מרפת הקרובה קרוב לוודאי שגם היא היתה קולעת.

השחקנים ניסו ונלחמו, חילופים חדשים נשלפו משרוולו של חריש אך ללא הואיל. ההפרש סירב בתוקף להצטמצם. על נצחון כבר לא העזנו לחשוב והתמקדנו בתקווה שנפסיד בפחות מ-13 נקודות, מה שישאיר אותנו במקום הראשון. דקות לסיום החל לנצנץ שביב תקוה, בחירוק שיניים הצליחו הלוחמים לצמצם ל-14 הפרש, אבל האשלייה התפוגגה לה מיידית, מגידו התעשתה, רצה עד 20 הפרש ועלתה למקום הראשון. קפלנו את עצמנו, לא לפני שאלמונים השאירו כמה גרפיטי ונסענו.

מחווה מרגשת עשה דורון לזרוב כאשר עבר בין האוהדים לחץ ידיים לכולם והתנצל על התבוסה. החברים עודדו, תמכו והבטיחו אהבה בכל תנאי, מרגש.

המצב עכשיו הוא שלשלוש הטוענות לכתר יש 2 הפסדים וחיפה מחכה לנו. אני חלש בחישובי קיצין ונומרולוגיה ומעדיף להתמקד במה יש.

ובכן, שחקנים טובים, גברים ולוחמים יש ויש. הנהלה תומכת יש. אוהדים פעילים דוחפים, מעודדים ואוהבים יש ויש ויש. הקהל הטוב בארץ, נקודה.

מה שנשאר הוא לשנס מותנים, לקום מההריסות ולצאת לקרב האחרון עם ראש מורם הבחורים יכולים לעשות את זה ואנחנו איתם, לא אבדה תקוותנו ,"...עכשיו זה אנחנו מול כל העולם...".