ל"ג בעומר בגבעתיים
גבעתיים, שנות ה-50, אוסף שכונות פועלים מנומנם בפאתי תל אביב והשכנה הבורגנית רמת גן. הרבה לא התרחש כאן וכשירד הערב ירדה גם
תרדמה על הישוב . בתי הקולנוע היו רבים ופעלו כמקובל בהצגה יומית בשעה ארבע ,
ראשונה בשבע ושניה בתשע אך בית קפה פתוח? הס מלהזכיר.
ממדיה המצומצמים של גבעתיים ודלילות תושביה הביאה סוג של אינטימיות
בין התושבים שרובם ככולם למדו בארבעה בתי ספר יסודי (או כפי שנקרא אז "עממי") ותיכון עיוני אחד , קשרים
והכרויות בין קבוצות ילדים משכונות שונות
היו חזיון נפרץ.
ל"ג בעומר בפתח, לכאורה
חג לא מלהיב במיוחד ונטול סממנים הירואיים או מסורתיים יוצאי דופן , לא היה כאן
"סדר פסח" או "סוכה"
או "צום" . היסטורית
,מדובר בחג הדתי האחרון שצורף למסכת החגים הישראליים , אין לו רקע ב-תנ"ך ובכלל הסיבות לקיומו
שוליות ביחס לחגים האחרים. נסיונות הציונות לקשר חג זה לבר כוכבא , קשתות וחיצים
ומדורות על ראש ההרים היו מלאכותיות וחלק מהנסיונות לאמץ מיתוסים של גבורה.
אבל, לנו כילדים , לא היה שמץ של עניין בכל זה , מה שעמד בראש מעינינו
הייתה מדורה ,לא סתם מדורה אלא זו ב-הא
הידיעה , מדורה מרכזית. אף גורם רשמי לא עמד מאחורי היוזמה ושורשיה נעוצים כנראה
עוד בתקופות קודמות לדור שלי.
בהתקרב ל"ג בעומר, בערך כשבוע לפני , ללא כל הודעה ותיאום, היתה
גבעתיים הישנונית מתעוררת למעשה המדורה המרכזית. בגבעת רמב"ם הובילה את ההקמה
חבורת נערים שלהערכתי היו בני14-16 . מחברים לקטתי מספר שמות: מעברי, יאיר וייסר
,יאיר קרני, יורם כהן, שמואל בני, עודד שמוקלר
ועוד רבים וטובים.
המקום הנבחר היה גבעת רמב"ם שלצד "נגה" הייתה מרכז
גבעתיים . מגרשים ריקים לא חסרו אז
בגבעתיים ולזכרוני היו שני מיקומים קרובים : הראשון במשולש בין רח' רמב"ם
לסירני והשני במשולש בין רמב"ם
לצנחנים .
ראשית מעשה היו מביאים עמוד חשמל (שאז היו עשויים עץ) ושותלים אותו
בלב המדורה. סביב עמוד זה היו מגבבים ערמות של עצים מכל הבא ליד ומכל מקור אפשרי .
אבל הסיפור המדהים היה השתתפות שכונות אחרות .
מרכז השכונה שלי היה צומת הרחובות טייבר,וייצמן, ארלוזורוב
ו-צה"ל והלב היה חנות מכשירי הכתיבה של פיש. תחנות האוטובוס של
53 ו-63 היו בתחילה בטייבר והועברו אחר כך
לויצמן מול הפלאפל של יוסף מזעקי (אבא של
נועם שמחזיק עד היום בית מלאכה לאלומניום וזגגות בוייצמן מול גנסין).
כאמור, ללא כל תיאום מוקדם היינו מתחילים ,ילדי השכונה, לתרום חלקנו
למדורה . היינו מאתרים בעיקר בולי עצים כרותים גוררים אותם לתחנה קושרים לגזע חבל
ואורבים לאוטובוס הקרב . כאשר האוטובוס היה
עוצר בתחנה ,להעלאת נוסעים ,היינו מגיחים ,קושרים את הגזע לפגוש האחורי והאוטובוס היה גורר את הגזע
לדרכו, קול הפשששש של חיכוך הגזע בכביש עולה עד היום באוזניי.
התחנה הבאה של האוטובוס הייתה בגבעת רמב"ם בסביבות הקיוסק של
רוברט , שם המתינה חוליה ממארגני מדורה , התירה את הגזע מהפגוש וגררה אותו למדורה
שהלכה וגבהה כל יום עד שכסתה את עמוד החשמל. בשלבים מאוחרים יותר נוספו למדורה גם
צמיגים.
לא כל הנהגים שתפו פעולה מרצון וחלקם היו יורדים ומתירים את החבל אלא
שזה לא עזר להם ועד שחזרו להגה כבר היה הגזע קשור מחדש ויוצא לדרכו. הנהגים היו
נכנעים והשיטה עבדה. הנהג גרשוני בקו 53 , שגר רמב"ם
היה משתף פעולה ידוע. חלק ממעשי הקונדס
המרושעים היה לגנוב עצים ממדורות אחרות או פשוט להצית אותם. כאן התארגנו הילדים
למשמרות שמירה סביב השעון. לא זכור לי שהמדורה המרכזית נפגעה אין פעם.
מרכיב חשוב ביותר במדורה הייתה בובת סמרטוטים גדולה, בגודל אנושי
, שנתלתה בראש העמוד ודינה כמובן להישרף.
לבובה זו ניתן שם הצורר התורן , בתחילה
היטלר ואחר כך נאצר . השם הפך לנרדף למושג בובה
"תליתם כבר היטלר?" "מי עשה את ההיטלר שלכם?".
בהגיע היום המיועד הייתה מתכנסת "כל" גבעתיים ומדורת
הענק הייתה מוצתת לצהלות המשתתפים ,
הלהבות היתמרו לגבהים ועם צרוף הצמיגים היה עולה גם עמוד עשן שחור . הלהבות נראו
גם מתל אביב. חודשים רבים אחר כך עוד נותרו שרידי המדורה במגרש , ממתינים לשנה
הבאה .
המדורה המרכזית לא חסלה את המדורות השכונתיות הקטנות . כאן היתה שיטת
איסוף העצים שונה והתבססה על פיסות עץ המכונות " קְרֶשים " והפופולריים ביותר היו אלה ששמשו כפיגומים למגינת ליבם של
הקבלנים . מאחר והמושג סופרמרקט לא היה
קיים , גם עגלות הסופר שכיום מלקטים בהם קרשים לא היו קיימות שיטת איסוף הקרשים התבססה על "אלונקה
" , מניחים שני קרשים ארוכים במקביל עליהם , לרוחב מסדרים את הקטנים יותר ,
שני ילדים מרימים וקדימה למדורה . הרגעים המתסכלים היו כאשר באמצע הדרך המבנה הזה
היה מתפרק .
המדורות הקטנות פרחו בעיקר בשל העובדה שהמדורה המרכזית לא ענתה
על צורך חשוב , האוכל. לא מדובר בנפנופי מנגל , מרשמלו או תפוחי אדמה בנייר כסף . כאן מדובר בדבר האמיתי "קרטושקס"! . הבסיס לקרטושקס היה כמובן תפוח אדמה שנטמן
במדורה, לא בנייר כסף, זה לחלשים שנתנו להורים לעשות. הדבר האמיתי היה נטמן במדורה
, נשרף עד כלות , מחולץ בזרד ונאכל על קליפתו המפוחמת ושיירי החול עם הרבה מלח
שהבאנו מהבית מגולגל בפיסת נייר עיתון ( "דבר" כנראה ). מי שלא אכל
יצירת פאר כזו , לא אכל מעדן מימיו . הידיים הצרובות , הכוויות בשפתיים ובלשון
ובעיקר הידיים , הפרצוף והבגדים המפוחמים , אלה רק הכפילו את ההנאה.
* *
* * *
* *
התפתחות גבעתיים חסלה את
המגרשים הריקים והמסורת פסקה. המדורות עברו בעיקר ל "שטח 9 " אבל מסורת המדורה המרכזית לא חודשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה