יום שישי, 18 בפברואר 2011

המכתש שלי

המכתש שלי
פוסט זה נכתב על ידי ופורסם בבלוג של שלמה מן "המכתש בגבעתיים" ב-17 מאי 2009


גבעתיים של שנות ה-50: שלושה רחובות, שלושה בתי ספר ומגרש כדורגל אחד שבשביל הילדים היה עולם ומלואו * יוסי עוז (אדום עתיק) כותב על ילדותו כאוהד הפועל ר"ג, כולל פטנטים ישנים איך לצפות במשחקים בלי לקנות כרטיס







חומות המכתש, שנות השישים: על אופניים ברחוב השניים (צילום: יצחק עצמון, באדיבות יעקב גרנוולד. ותודה גם לירון בר-לב שהסכים לוותר בשבילי על הצילום הנדיר)

"זה לא יחזור, כל זה כבר איננו

רק זכרונות, רק זכרונות

כאן מהלכים על בהונות

הזמן נרדם, אל נא, אל תעירנו" (חיים חפר)

 
מאת יוסי עוז (אדום עתיק)






גבעתיים של שנות ה-50, אוסף שכונות מנומנמות בפאתי ת"א בואכה ר"ג. רחוב וייצמן התחיל ברמב"ם, חצה את גבעתיים ובקצהו הלב הפועם, קולנוע נגה והכיכר, ובהמשך המכתש.

כרוב המדינה הצעירה, היתה גבעתיים "אדומה" וסוציאליסטית. שמות הרחובות אף היו שמות שלושת בתי הספר העממיים – כצנלסון, בורוכוב וגורדון (אבות תנועת העבודה). קבוצות הכדורגל והכדורסל של הפועל ר"ג היו אדומות ושיחקו בגבעתיים ולא בר"ג הבורגנית. תפיסת חיים זו שיובאה ממזרח אירופה הושרשה היטב בבתי הספר בתכנים, בערכים ובעיסוק בספורט.

הספורט היה מרכז חיינו. בבית הספר (רובנו למדנו בכצנלסון) חיכה המורה להתעמלות, צבי "המושך באוזניים" גרוס, שהחדיר בנו תחרותיות ומוטיבציה ואף היה מוציא את הטובים להתאמן על חשבון השיעורים (ועל כך אהבנו אותו מאוד). יום הלימודים נפתח במיפקד בוקר ובסיומו כמה תרגילי התעמלות המונית להעצמת הגוף והנפש. שיעורי ההתעמלות התבססו על התעמלות קרקע ומכשירים (ואפילו מבחן שליש) ואתלטיקה, וכולם השתתפו. גם אם לא הצלחת להגיע מקרש הניתור עד בור הקפיצה, עדיין היית חלק מהשיעור.

כל העיסוק האובססיבי בספורט היה מכוון ליום אחד בשנה – י"א באדר, בו היתה נערכת אליפות הספורט של בתי הספר העממיים בגבעתיים. התחרות כללה ריצת 60 מ', קפיצות לרוחק ולגובה, זריקת כדור הוקי וכדור תלי (לבנות) ולקינוח טורניר מחניים, בנים ובנות. לאורך כל תקופת לימודיי בכצנלסון, עד 1958, זכינו תמיד באליפות, ובכיתות הגבוהות יותר אף זכיתי להשתתף.

אם תהיתם מה לזה ולבלוג של שלמה מן, שעיסוקו במכתש והפועל ר"ג, אז זהו: היכן נערכה התחרות? נכון, במכתש! מסלול הריצה השתרע מהחומה המערבית לאורך היציע הדרומי (הקיוסק). בור הקפיצות היה ליד חדרי ההלבשה הישנים. מקצועות השדה שוחקו על כר הדשא (טוב, לא ממש דשא). אנחנו הצופים, כל תלמידי בתי הספר, כיתות א-ח, כולל המורים והמנהל, הצטופפנו ביציע, מעודדים בטירוף. ריצת 60 מ' היתה שקולה ל-100 מ' באולימפיאדה וההתלהבות בהתאם. המנצח הפך לגיבור בית הספר וכל גבעתיים. כילד בן 10, תלמיד כיתה ה', דרכה כף רגלי לראשונה, בדחילו וברחימו, בשערי המכתש ומאז (בהפסקות קלות) לא נפרדו דרכינו. כאילו ששום דבר לא השתנה, או שרק נדמה לי. המכתש שלי.

אבל לא רק למשחקי כדורגל ותחרויות אתלטיקה שימש המכתש. מהיווסדו היה מקום לאירועים קהילתיים. כל אירוע עירוני דוגמת טקס, חג, יום העצמאות וכד', שנועד לקהל גדול, נערך במכתש. חלק מהתוכנית, ירושת המורשת הסוציאליסטית מאמא רוסיה, היה התעמלות המונית, שלעיתים כללה כמה בתי ספר בשיתוף פעולה. החזרות נערכו בכל בית ספר בנפרד וחזרה גנרלית אחת במכתש. המארגן והמתאם היה המורה להתעמלות של ביה"ס בורוכוב, נשר הידוע. לגרוס (המורה שלנו להתעמלות) לא היה אכפת מי מארגן, העיקר שביה"ס כצנלסון ייראה הכי טוב. הוא היה מתרגל אותנו כאילו היינו נבחרת סין באולימפיאדה. זכורים לי גם טקסי ביכורים עם גני ילדים, וכל התפאורה "סלינו על כתפינו" ומחולות בבגדי לבן.

היו גם אירועי ספורט שלא נערכו במכתש, אלא בסביבתו הקרובה ובהשראתו. נהוג היה לערוך פעם בשנה תחרות ריצה לבתי הספר בעיר, משהו כמו מירוץ גבעתיים. נקודת ההתכנסות היתה ליד המכתש, הזינוק במחצית הירידה והסיום ב"עיגול" (כיכר בורוכוב).

ואיך אפשר בלי תנועת הנוער העובד, שהקן שלה היה בסמוך למכתש. למען ההגינות אני חייב להתוודות, כי לא הייתי בתנועה (גרעין "שלהבת". כבוד), אבל זה לא מנע מחבריי לכיתה לגייס אותי (ועוד כמה) ליום הספורט של הקן. בין השאר כלל היום גם תחרות ריצה, שזינקה מהפינה הגבוהה של מורד בורוכוב, הקיפה את המכתש והסתיימה בקצה יפה נוף. איזה מזל שהמסלול לא היה בכיוון ההפוך. השכונה שלנו התבססה על פאתי גבעת רמב"ם, רחובות צה"ל, טייבר, ארלוזרוב ו-וייצמן. בלב צומת הרחובות חנות מכשירי הכתיבה של פיש, שהיתה מעוזנו ובה קראנו בשקיקה את "חדשות ספורט". מעגל אחד נסגר: במקום בו שכנה החנות של פיש שוכן היום טוטו כוכבי, ממעוזי האורדונים, וגם היום ניתן לפגוש בו חלק מחבריי לשכונה.

אם בבית הספר שלטו ההתעמלות והאתלטיקה, הרי שבשכונה שלט הכדורגל ללא עוררין. משחקים בסיום בית הספר, ושוב לאחר ארוחת צהרים. היינו בחוץ, ושוב כדורגל. גם בערב משחקים שערים קטנים על המדרכה ליד החנות של פיש, עד שצעקות האימהות החזירו אותנו הביתה. ימי שישי אחר הצהריים, שבתות, חגים וחופשים, היו קודש לכדורגל. שיחקנו עד שנפלנו מהרגליים. המתחרה היחיד היה הים בחופש הגדול.

כשבגרנו קצת, כיתות ד'-ה' במחצית שנות ה-50, נוסף מתחרה חדש – הפועל ר"ג והמכתש. כילדי גבעתיים, ראינו את הפועל כקבוצה העירונית שלנו ולעובדה שקראו לה רמת-גן, לא היתה חשיבות בעינינו, שהרי הקבוצה היתה אדומה ושיחקה אצלנו במכתש. כמובן, ברוח אותם ימים, האהדה כללה הזדהות פוליטית מעמדית.בדרך חזרה מבית הספר הביתה היינו הולכים דרך רחוב ארלוזורוב. לא כי זה היה קצר יותר, אלא בגלל שאיצ'ה קירשנברג גר שם עם אמו בצריף קטן והיה סיכוי שנראה אותו, או לפחות את אמא שלו, ובמקרה הגרוע רק את הצריף. אם זכית לראות את איצ'ה (וגם את ברוך, אחיו) היה מה לספר לחברים בבית הספר ובשכונה.

השיגעון התחיל אז ולא פסק עד היום. לפתע היה עם מי להזדהות, את מי להעריץ (ראה איצ'ה קירשנברג) ומקדש לעלות אליו לרגל – המכתש. כשהיינו משחקים בשכונה, המגרש השכונתי היה המכתש וכל אחד היה מאמץ לעצמו דמות נערצת ומשחק אותה. כשהשוער היה עוצר כדור, היה אומר: "אהרל'ה עוצר כדור בזינוק" (אהרל'ה שרסטינסקי, שעבר אחר כך למכבי ת"א ונחשב לבוגד). כל מגן היה חנוך (מורדכוביץ' כמובן, המגן השמאלי של נבחרת ישראל). כל חלוץ היה חומה וכל מבקיע פנדל היה כמובן איצ'ה.

המתח היה מתחיל כבר בתחילת השבוע, כאשר על לוחות המודעות (לא אלו העגולים מהבטון, אלא לוחות עץ מרובעים גדולים) היו מודבקות מודעות צבעוניות, המבשרות, על רקע ציור כדורגלן, מי המתחרות, מתי והיכן ייערך המשחק. המודעה, מרגע שהודבקה, היתה מתדלקת אותנו עד שבת.





יוסי עוז, עבר ליד הצריף של איצ'ה






לא עסקנו בניתוח הטבלה והסיכויים, או בחדשות הקבוצה והרכילות, אלא רק בדבר אחד: איך נראה את המשחק בשבת. הניסיון הטריוויאלי לשכנע את ההורים לתת לנו דמי כיס לקנות כרטיס, נכשל על הסף ולכן נאלצנו לפתח חלופות. לא היה קץ לדמיון, הכל היה כשר, העיקר לראות את המשחק.

המסע למכתש בשבת החל כבר שעתיים טרם המשחק. באופניים כמובן (להם נועד תפקיד חשוב בהמשך). המטרה: בדיקת השטח וגיבוש אסטרטגיה. השיטות היו רבות ומגוונות.

האופניים: משעינים את האופניים על החומה, עולים וצופים. פשוט? לא כל כך. קודם כל היית צריך להיות מספיק גבוה כדי שהראש יעבור את החומה. נכון שהיתה נמוכה מאשר היום, אבל גם אנחנו. הפיתרון: מגביהים את הכסא ומלהטטים. תארו לכם מה היה קורה במקרה של גול. והסדרנים? היה הסכם שבשתיקה שכמעט ולא הופר, בעיקר אחרי פתיחת המשחק. לפעמים היה יוצא סדרן לסיבוב דאווין, היינו עוזבים את האופניים, עוברים לצד שני של הכביש וחוזרים בתום הסיבוב.

התפלחות: השיטה הנחשבת ביותר. החומה, שכאמור לא היתה גבוהה, היתה מעוטרת בכמה חוטי תיל סמליים. האופניים שימשו כמקפצה. עם קצת אתלטיות והרבה אומץ, מבט לצדדים, ואתה בפנים. הסיכון: מנו אדיב וחבורת סדרניו. נתפסת – החוצה נזרקת. מה שלא הפריע לנסות שוב.

"איש תכניס אותי": מצמצמים גובה, נדבקים למבוגר העומד בתור, מבקשים יפה "איש תכניס אותי", ומתפללים שהסדרן יסכים/לא יראה/יעשה עצמו לא רואה. לפעמים זה עבד. לפי עדותו של יענקלה ליבמן, פינקלה הסדרן היה עוצם עיניים גדול.

מבחן המים: בצידה המערבי של החומה מוצבת עד היום רשת גבוהה, כשהגישה מהצד החיצוני של החומה היתה נוחה (שוב, האופניים). עולים, ניצבים על החומה ומחזיקים ברשת. שני סיכונים: הראשון שכדור ייבעט ויפגע בך, והשני שהסדרן\נים, מנו ולהקתו, יתיזו עליך מים כמו בפיזור הפגנות. בזמן המשחק זה לא עבד כי כמובן לא ניתן היה להתיז ממש בקרבת השער.

טרזן על העצים: טיפוס טרזן על העצים של ביה"ס בורוכוב. שיטה מסוכנת. רואים רק חלק מהמגרש ושמש בעיניים.

החזרת הכדור: היה נהוג שילד שמחזיר כדור שנבעט מעבר לחומה זוכה לכניסה חינם. אני חייב כדור אחד לקבוצה, כי העדפתי לקחת אותו ולברוח. איזה כבוד עשו לי בשכונה עם הכדור הזה.

מציצים: בחומה ובשערים היו חורים וחרכים, שאיפשרו הצצה למגרש גם אם לא במלואו.

פותחים שערים: בערך במחצית השניה היו פותחים את השערים, ויכולנו לראות את סיום המשחק, ואם התמזל מזלנו, גם שערים מכריעים.

קולות: לפעמים נאלצתי להישאר בבית (שיעורים, מבחנים). גבעתיים היתה בנויה בדלילות ושקטה. כך יכולתי לשמוע בבית (רחוב טייבר) את שאגות הקהל ולדמיין מה קורה. הפער הושלם כשהחברים חזרו ותיארו, ומה שנותר לי היה להנהן ולומר "כן ,שמעתי"…

כשהמשחק היה נגמר, היינו רצים לשכונה מלאי אדרנלין ומשחקים את המשחק שהיה. כל אחד שיחק את אלילו ואף היה משדר את המהלך תוך ביצועו. כשחזרנו הביתה גם סיפרנו בהתלהבות, כולל הדגמות, את כל מהלך המשחק לכל מי שרק רצה לשמוע (לפעמים היה זה רק הכלב או החתול). גם למחרת בבית הספר היו שיחזורים ותיאורים, כולל סיפורי הגבורה על ההתפלחות. רק ביום שני היה האדרנלין יורד.

 
איך נעצרתי במשחק כדורסל

ולקינוח, סיפור קטן שקשור להפועל ר"ג כדורסל. לא מדובר בר"ג המיתולוגית של סטיב קפלן, אלא בקבוצה שהוקמה בסוף שנות ה-50 ובתחילת ה-60 שיחקה בליגה לאומית, עם "פתק" אלוני, עמוס קמינר, רענן כץ ובעיקר השחקן הכושל והחסון, אבל הכי אהוב עלינו, מושליין (אברמוביץ'), שלימים עבר הסבה לכדוריד והיה למלך שערי הליגה.

הקבוצה לא שיחקה בר"ג, אלא בתיכון קלעי הסמוך למכתש, במגרש בלטות מוקף בשתי מדרגות אבן (להלן הטריבונה) ותאורה. כאוהדי קבוצת הכדורגל, אוטומטית הפכנו גם לאוהדי קבוצת הכדורסל, למרות שאני חייב להודות שלא היה לי שום מושג ומעולם לא שיחקתי כדורסל (בשכונה, כאמור, שלט הכדורגל). המשחקים נערכו בימי שישי בערב וחלק מהשגרה היה משחק ואחר כך מסיבה (סלונית) או סתם לשבת על הברזלים בנוגה.

משחק נגד מכבי דרום, כנראה משחק חשוב, פרטים רבים מהמשחק עצמו לא זכורים לי. בשניית הסיום עמוס קמינר בצעד וחצי הכריע את המשחק, אבל השופט שרק לצעדים. השופטים נותרו לכודים במגרש והוברחו עם ניידת המשטרה, מלווים במטר אבנים (עאלק אבנים, קצת חצץ). מאחור הגיחו מספר שוטרים ועצרו חמישה "מתפרעים" ואני ביניהם, לניידת ולמשטרת ר"ג.

חקירה קצרה, בה כמובן הכחשנו כל מעורבות וחיכינו ללכת הביתה, אבל אז הודיע לנו הקצין כי אנו מואשמים בתקיפת שוטרים ונעצרים. הוכנסנו לתא ואחרי שעה בא שוטר ואמר שנוכל להשתחרר בערבות, אם נביא הורים. מאחר שרק לי היה טלפון בבית, צלצלתי לאמא שלי, שאמרה: "אם זרקת אבנים על שוטרים, תישאר במעצר", וניתקה.

בבוקר בא שוטר, פתח את התא ואמר: "מי האידיוט שעצר אתכם? עופו מפה". אחרי שלושה חודשים הגיע מכתב: "התיק נסגר מחוסר עניין לציבור". נשמתי לרווחה, שמי טוהר. נדמה לי שמאז לא הלכתי לראות ולו גם משחק כדורסל אחד.






                                               *    *    *
המכתש במקומו עומד, גם הפועל ר"ג כאן איתנו בגבעתיים, ואנחנו עדיין ביציע. רק הנעורים חלפו להם. תמו ימי התום.

כמה מתגובות הקוראים:
מאת שלמה מן
כתבה מרגשת. על החומות של המכתש, על העצים של בורוכוב ועל הטריבונה הקטנה של קלעי. אין יותר גבעתיים מזה. נהניתי מאוד לקרוא. גם יצא שבדיוק נפל לנו לידיים צילום חדש שלא פורסם עדיין, של ילדים על אופניים. אם היית מזהה את עצמך שם, זה היה יכול להיות פנטסטי. אבל בטח באותו יום לא היו לך אופניים והלכת לחכות בחנייה לכדור.
מאת למדתי בברנר
סיפורים מדהימים של פעם לדור הצעיר שידע וילמד מה היה המכתש ולמה אסור לוותר עליו.
מאת איתן
טעות סופר של יוסי,למי שמכיר אותו מקרוב ,כשהוא נכנס ומתישב בטריבונה ,חוזר
הילד בקלסתרון שון קונרי לנעוריו .

  • מאת חיים גרינפלד
    נהניתי מכל מילה. גם אני בוגר אותה שכונה בגבעתיים ואותם נסיונות התפלחות.
    אבל את בי"ס אמונים (מזרחי) שכחת!
    כתבה יפה וחשובה.

  • מאת שמוליק55
    שלום וערב טוב
    מרגש ומהמם עד רפיון חושים.
    שכחת את עץ התות שהיה בכניסה לסופר היום.
    קראתי פעמיים את הכתבה וכולי נרגש .
    גם מפני שעלינו ליגה , וימיו הזוהרים של המכתש ישובו ,
    כמו בשנות השישים והשבעים .

  • מאת אורדון ותיק מאוד
    שלום לכולם
    כתבה שמזכירה נשכחות
    בהיותי ילד בשנות השישים הייתי חבר בתנועת הצופים
    לפעולות ולמפגשים ההינו מגיעים עם האופנים.
    באחד הפעולות שהיתה בשבת החלטתי שאני חיב לעזוב את הפעולה
    לטובת משחק חשוב שהתקים במכתש
    בלי לחשוב פעמים עליתי על אופני והברזתי לכיון המכתש
    אחד החברים הלשין עלי למדריך וזה נסע בעיקבותי
    ותפס אותי עומד על אופני מעבר לחומה ומציץ למשחק.
    מיד הודיע לי חגיגית שאני מסולק מהצופים
    חה חשבתי למי אכפת עכשיו כל שבת תהיה פנויה לטובת המשחק.

  • מאת אדום עתיק
    תודה לכל המפרגנים והנהנים .תודה מיוחדת לשלמה ,האיש שהמריץ אותי לכתוב פוסט זה ושאפו על התמונה המדהימה(אני לא בתמונה ) הממחישה ויזואלית קטעים מהפוסט.
    תאמינו לי שלא שכחתי מאומה ,פשוט ניסיתי להיות צמוד יותר לעניין המכתש והקבוצה ופחות לזכרונות הילדות ויש לי המון מהם (כמו כולם).
    אבל אם כבר אז הנה כמה הרחבות :
    דוד קושניר-לא רק שהוא התאמן במכתש.קבלו עוד גילוי,היה לו חוג/קבוצה לאתלטיקה שהתאמנה ב……מכתש! צבי גרוס לא רק היה מוציא את הטובים להתאמן ע"ח הלימודים אלא אף היה משגרם לקושניר להתאמן .פלא שזכינו בכל התחרויות?
    המגרש בבית ספר "אמונים"-אף אחד מהשכונה לא ישתמש בשם זה אלא יאמר "מזרחי".המגרש הזה היה בעצם השארית של מגרש ענק,חולי ומשופע שהשתרע מבית הספר עד ל"הר" קוזלובסקי שנעלם עם בניית צידו הצפוני של רחוב צה"ל.
    למעשה היו שני מגרשים ,האחד עפר ומגודר והשני בירכתי המבנה שהיה מגרש כדורסל ,שלא ראה מימיו את המשחק הזה ושימש אותנו ל"שערים קטנים " .כשכתבתי "…שחקנו עד שנפלנו מהרגליים…" התכוונתי בדיוק למקום הזה .
    רחוב ארלוזורוב- לא רק איצ'ה אלא גם ,קצת מאוחר יותר , איציק רודניק.
    הכדור-לא היה עדיין כדור נטול פנימית ,או כפי שקראנו לו ,פרופיק. הכדור היה עשוי עור עם פתח צר דרכו היינו משחילים פנימית גומי ומנפחים .סוגרים עם שרוך עור .כשירד גשם הכדור היה סופג מים בכמויות וכשכדור כזה ,רטוב ,פגע בפניך ואותו שרוך קצת השתחרר היית חוטף צליפה שהיתה משאירה סימן אדום לשבוע.אחת לתקופה היינו משמנים את הכדור במשחה מיוחדת שקנינו בחנות הספורט מרטון ברחוב ביאליק ,מול עיריית ר"ג.
    ולסיום ,סופי בהחלט, כמה מביטויי "שפת הכדורגל" שהתבססה על אנגלית "מעובדת"-
    *פורמץ'- משחק מוקדם -(לא "מקדים",זה שייך למקום אחר).משחק נוער או קבוצת המילואים שנערך לפני המשחק המרכזי.
    *אנץ-במקור הנדס- hands, נגיעת יד..
    *בק- back-מגן.חנוך מורדכוביץ' לדוגמה.
    סטופר -בלם-גדי יניאק.
    קורן – ornerc-קרן.
    פריקי-free kick-בעיטה חופשית.
    צנטר פור -חלוץ מרכזי ,מספר 9 -שייע גלזר.

  • מאת צחי רקנטי
    מרגש ומענג לקרוא את הכתבה.
    אני גדלתי כילד בסוף שנות השבעים ובעצם רכבתי על שלהי הגל הזה של שנות החמישים והשישים.
    אני חייב לציין שבמשחק העלייה מול רמה"ש הרשתי את הביתיות בעוצמה חזקה מזה הרבה מאוד זמן. זו הפועל ר"ג והאוהדים שאני מכיר וכך זה צריך להיות.
    תודה על הכתבה המדהימה הזו!!


  • אין תגובות:

    הוסף רשומת תגובה