יום ראשון, 2 בדצמבר 2012

עיטור העוז
יש רגעים בחיינו בהם אנו נדרשים להכריע ולקבל החלטות מה לתעדף, לעיתים ההחלטות הרות גורל, מייסרות ומלוות בחיבוטי נפש. בדרך כלל החלטות חשובות מתקבלות ומוכרעות לכאן או לכאן. ומכאן הקושי - אתה שנוי במחלוקת עם עצמך בבחינת "קח מזה וגם מזה אל תנח ידך".
להכרעה כזו נדרשנו ביום שלישי האחרון - רצה הגורל והצטלבו שני אירועים, לא ממש כאלה שמכריעים גורלות, אבל מספיקים כדי לגרום לך התלבטויות - משחק הכדורגל בגביע הטוטו מול רמה"ש וממול משחק כדורסל בליגה השלישית מול אליצור גבעת שמואל. אם הייתם אומרים לי לפני שנתיים שאתלבט בין שני ארועים כאלה קרוב לוודאי שהייתי אומר "פחחח, מה זה כדורסל, מה זה אליצור, וגבעת שמואל? מה יש שם חוץ מאלפרון?"
לגבי דידי היתה רק אופציה אחת - כדורגל וכמובן הפועל ר"ג, למען האמת לא היה במה להתלבט, כי כדורסל פשוט לא היה.
אבל נפל דבר, שני עלמי חמד מהגרעין הקשה והאיכותי של האורדונים, צחי ועומר, עשו מעשה והקימו קבוצת כדורסל ולא סתם, אלא של האוהדים. חלום הספורט בגרסתו המזוקקת קרם עור וגידים(בסתר ליבנו אנחנו עדיין מפנטזים, אולי אפשר גם בכדורגל). כל פלגי האוהדים מצעירי הקומנדו עבור בוותיקי היציע וכלה בפליטי האימפריה של קפלן ושו"ת, התאחדו. הם מלווים ויוצרים סימביוזה מופלאה בין היציע למגרש עד שקשה להפריד מי אוהד ומי שחקן - שני הצדדים אוהדים שרופים זה של זה.
חלק מההצלחה יש לזקוף לזכות הכשרת הקרקע שעשה מועדון הכדורגל שמצד אחד הצמיח גרעין אוהדים קשה ואיכותי(גם אם מועט) ומצד שני הנחיל לנו שרשרת אכזבות בלתי פוסקת. יצירת חלופה חדשה גרפה אליה את האוהדים על שלל האנרגיות והיצירות שהועברו חיש קל מהדשא לפרקט.
ולאחר שהכברתי מילים על הרקע שבתי להתלבטות. נכון הכדורסל הוא ממתק אבל הכדורגל הוא עדיין המנה העיקרית, הכדורסל הוא הפילגש הצעירה והכדורגל אשת חיקך הנצחית, הכדורסל מביא נצחונות, חיבור מטורף שחקנים - קהל, אבל בכל זאת אי שם בליגה הרביעית, הכדורגל פחות מצליח, בלשון המעטה, אבל בליגת על (עדיין).
כמובן שלא הייתי המתלבט היחיד, השאלה צפה ועלתה בחוגי האוהדים וביתר שאת ביציע בשבת(מול מ.ס אשדוד) אבל תשובה ברורה לא היתה. "עוד לא החלטתי " היה הדיבור השגור. ואז בא המשחק הנרפה מול אשדוד והפור נפל - הולכים לכדורסל. יש גם תירוץ - הכדורגל זה רק גביע הטוטו ויש גם משחק בית בנוסף. מפות נשלפות, הג'י.פי .אס מכוייל , גבעת שמואל הנה אנחנו באים. סליחה מועדון הכדורגל, זה רק הפעם, אני מבטיח שזה לא יחזור, בסדר?
"...והכדורגל אשת חיקך הנצחית"
ההתחלה היתה גרועה, כבר בדרך מרמת אביב הסתבכתי בכניסה לגבעת שמואל, ה-ג'י. פי. אס שבת, אין את מי לשאול ואם יש הוא לא יודע. בסוף הגעתי עד האולם וחיפשתי 15 דקות איך נכנסים. אף מקומי לא יודע... עד שמצאתי כבר הייתי באיור של 20 דקות. אליצור גבעת שמואל הם לא השומרוני הטוב משבוע שעבר, אין כיפות, פה מדובר בקבוצה שחלקה קבלני עליות(ע"ע אליצור ר"ג) ומשחקים יחד זמן רב. זו קבוצה קשוחה ופרובוקטיבית, שעשתה הכל להקשות על בחורינו המצויינים את החיים. המחצית הסתיימה בסקור נמוך ויצאנו לשאוף אויר במזנון של זליכה "מפקיע המחירים" (מה זה בורקס בשנקל?!). גם במחצית השניה נמשכה הנדנדה וגם העידוד המסיבי שגרם ל-23 המקומי להתלונן על הרעש ולחטוף מקהלה בשיר הידוע "23 הוא קוקסי..". משחק חכם של אטלס (לטעמי המצטיין ), חוף אל חוף של דורון ומלחמה מתחת לסל של "רועי הזערורי" ויש עוד נצחון - "נשיר לך הפועל אימפריה ."
הטוב לא נגמר - הפועל חיפה הפסידו למגידו ונפתח פער בצמרת וגם הכדורגל נצחו .
אפשר ללכת לישון בשקט . אליייייייך........
42

יום שלישי, 6 בנובמבר 2012

פוסט זה נכתב על ידי אחרי דרבי הותיקים  5 נוב 2012 ופורסם ע"י ירון ברלב באתר המכתש

 

באתי, ראיתי ונהנתי

[ 6 בנובמבר 2012 |41 views |תגובה אחת ] |admin

כשאומרים ל"ותיק" כמוני את המושג "קבוצת הותיקים של הפועל ר"ג" מיד עולות וצצות דמויות מופת כמו ראובן כהן ,פרל, יניאק ,היימן ודומיהם. אלה היו בשבילי ה"ותיקים" וזכרונם נצור עימי לעד. בהשוואה כזו כל קבוצת ותיקים אחרת היא לכאורה נערים ב'.
קבוצת הוותיקים של הפועל ר"ג או כפי שנכון לכנותה ,קבוצת בר לב , לא עניינה אותי במיוחד. אם לא מאמציו הבלתי נלאים של ירון לדווח על קורותיה בפייס ובאתר המכתש יש להניח שהייתה נדחקת לאי שם בפאתי התודעה . די לי בכדורגל בליגת העל ובממתק החדש , הכדורסל, כמה ערבים פנויים עוד נותרו לי בשבוע?.
אבל אתמול זה היה שונה . קודם כל דרבי ואל ייקל הדבר בעיניכם ,מי שראה , כמוני, את הדרבים הגדולים של שנות ה-60 והדרבי ההוא בגשם השוטף ,כנראה נגוע באיזה וירוס ממאיר. עורר את הוירוס, מי אם לא ,יהורם איתן שבלחץ פיזי מתון אילץ אותי להגיע ותודה לו על כך.

קצת אחרי שמונה הגעתי למגרש האימונים הצמוד לאצטדיון העירוני בחולון מה שכבר עורר בי מחשבות נוגות על עצם העובדה שדרבי ולא חשוב איזה ,משוחק מחוץ לעיר, רק על זה צריכה הייתה עיריית ר"ג להכות על חטא, אבל חטאיה מול קבוצות הפועל כה רבים שעוד אחד אינו מעלה ואינו מוריד.
קצת לפני הכניסה עמדו אריק בורוכוביץ' ושמוליק מרגאי ושוחחו עם שחר כדורי על קבוצת ההווה והקורות אותה, חימום לא רע לכדורי שהפגין במשחק יכולת לא רעה ולא בתפקידו הקלאסי ,בלם. בין הפנים המוכרות-נועם סייג ,עודד צחי, אורי שורץ, אייל כהן, צפריר, תומר ברזילי , שוקי סדיס בכושר מעולה ופתיל קצר , עינב חזנוולד הבלתי נלאה , אלדר שפלר ועוד רבים וטובים. במדים הסגולים הפתעה , מי זה השמנמן חובש הכיפה? מיקי ממן כובש השערים הזכור לטוב. על הקווים ירון ברלב הבלתי נלאה . חד משמעית קבוצת הוותיקים זה הוא , ידו בכל ועל פיו ישק דבר , הוא הבעלים, המנג'ר, המאמן, עוזר המאמן , ה-מנכ"ל,האפסנאי ,הקופאי ואם שכחתי תפקיד יסולח לי. בשביל מה הוא צריך את כל זה ,מהיכן הכוחות ?
הרהרתי קצת מה מניע את ירון והשחקנים , העליתי ביני לבין עצמי הרהורים ציניים אבל אלה לא צלחו כי אהבת המשחק, רוח הספורטיביות , התשוקה ובעיקר הכבוד הגדול למורשת ולמועדון מפואר בו גדלו שחקו ואהדו ,אלה הסממנים הבולטים של החבורה האדומה הזו והעומד בראשה. אין הסבר אחר . כשאני רואה גם את פועלם של צחי ועומר בקבוצת הכדורסל אני מבין כמה חסרים סממנים כאלה לקבוצה הבכירה.
גם ל"קהל" שהטריבונה שלו היתה פיסת הדשא שבין קו האורך לגדר, היו מאפייני "ותיקים " בולטים ושריטות אדומות עמוקות בנפשם ויבואו על הברכה- אריק בורוכוביץ' שלקח את המשחק ללב כאילו מדובר בליגה הבכירה, יהורם איתן , צ'אפי שאי אפשר בלעדיו, יוסי ורביצקי, שמוליק מרגאי , איש המצלמה רז עזיז ותגבור משמעותי בדמות הפטיש גילרוביץ' ואיציק ברוך(למה לא על המגרש) , הצטרף במפתיע אריק נציג הקומנדו וחברתו שהתנצל על שלא הביא את התוף ועבדכם הנאמן שביקש מהאחות בקופת חולים שתוסיף לחיסון נגד שפעת גם משהו נגד אדמת, אך ללא הואיל. משמאלי השתעשע ילד צנום עם רגלי גפרורים ומימיני אדם מבוגר שהציג עצמו כאבא של תומר ברזילי והילד, נכדו ,הבן של, מפגש דורות מרגש.
היה גם משחק . דרבי כמו דרבי הוא מפגש לוהט ואכן תקריות לא חסרו הן בתיקולים חריפים והן בטראש טוק שהגיע לשיאו באולטימטום של השופט ג'ינו שיפסיק את המשחק אם מיקי ממן לא ייצא לאחר שחפר לו במוח ללא הפסק. ג'ינו שווה פיסקה מיוחדת.
לאורך כל המשחק שלטה האדומה בכדור ותקפה ואף הבקיעה שלושער אלא שהסגולים צהובים במתפרצות עקצו ארבע פעמים ולמרות לחץ בלתי פוסק בדקות האחרונות השכילו לא לספוג ..אפילו עידודו של ג'ינו השופט שאמר למחליף אדום שנכנס לקראת הסיום " נו ,אולי אתה תשנה משהו ", לא עזר.


ראובן ג'ינו שולט במשחק ביד רמה(צילום:רז עזיז)
בכלל שפוטו של ג'ינו היה חוויה והצגה בפני עצמה, גם לגביו נשאלת השאלה בשביל מה הוא צריך את זה והתשובה כרגיל-אהבה ותשוקה למשחק. השיפוט היה לא פחות ממבריק , לא בהכרח ברמת ההחלטות אלא יותר בהצגה התיאטרלית שלוותה במפגני ברוגז, אסרטיביות ואמרי שפר בקול צרוד ומבטא (טריפוליטאי ?)כבד וכמובן בתלבושת נוצצת , רקע הולם לאירוע.
נכון, הפסדנו ועוד בדרבי ,אף אחד לא אוהב להפסיד וירון לקח את זה קשה במיוחד,אבל נחמתי הגדולה הייתה הרוח האדומה שנשבה במגרש ועל הקווים והמחוייבות העמוקה והבלתי מתפשרת של ירון למפעל המבורך הזה . רק באלה דייני.


שוקי סדיס מוכשל ולא מקבל פנדל(צילום:רז עזיז)



 

יום שישי, 26 באוקטובר 2012

פוסט זה נכתב לאחר משחק הכדורסל מול הפועל חוף השרון ב-23 אוק  2012
 
צונאמי בבית יהושע


צונאמי ? לאאאאאא!
תרגיל רעידת אדמה של פיקוד העורף ? לאאאאא!
הישוב המנומנם, בית יהושע ניעור אמש בבעתה, הכלבים ששכחו כבר לנבוח צחצחו גרונות והנפיקו כמה יבבות חלושות, שכנה אחת עם ניצני טירוף התעמתה עם הגרעין הקשה, טלפונים בהולים הוחלפו בין התושבים, כתת הכוננות הוזעקה. להרגע חברים, אלו רק האורדונס קומנדו בגרסה מודרנית של שיר הילדים הידוע : "במדינת הגמדים רעש מהומה, הצבא לבוש מדים יוצא למלחמה".
"...הצבא לבוש מדים יוצא למלחמה".
כל המהומה בעטיו של משחק הכדורסל, ליגה א', בין "האדומה היחידה" הלא היא הפועל ר"ג לבין הפועל חוף השרון או בשמה האמיתי "הפועל "? Who. באותה חלקת אלוהים השלווה בית יהושע, נווה ירק מקסים בלב השרון. כבר בשבוע המקדים המה הפייס בהתרעות, הזמנות לאיוונט ועוד סוגי תעלולים כיד הפרימור המטריד הסדרתי. בלחץ כזה אי אפשר לעמוד ועל כן שינסתי מותניים (גם אם קצת עבות) והצטרפתי לתמצית הקומץ המצומצם של הגרעין הקשה של האורדונס בליווי התוף והצלם הבלתי נלאה, רז, לנסיעה מפעימה ברכבת ישראל -
"בדרך לצפון הם התקדמו לבד
עבר בתחנות אך הקטר שם לא עמד
עברו בתוך שדות עברו על פני גשרים
וכשנוסעים מהר המרחקים קצרים"
ואכן בחלוף 17 דקות הגיע הכוח ליעדו, פרק מהרכבת ופתח בצעדה לעבר אולם הספורט. תגובת הישוב כבר תוארה בפתיחה, אבל זאת כאין וכאפס אל מול הקרב שהתחולל בחניית ה"אלונית "(המקום היחיד המואר)לבין התוף. ניסוי כלים קטן בתוף הזניק תושבת מהירת חימה ואגרסיבית למה שהתפתח לקרב קללות, משיכות ותרגיל הורדת זקיף של "וובי", בעור שינינו נמלטנו מחמת זעמה מלווים בקללות ואיומים ושמנו פעמינו אל ההיכל. היכל? יציעון זערורי, תאורה חלקית ורשת סל בשיפוצים, לא ידענו מה משמעות ה"שיפוצים" שלא היו אלא ניחוס הטבעת.
באווירת השאנטי התאחרה הפתיחה ברבע שעה מה שהותיר לקומנדו זמן צחצוח גרונות, פריסת ציוד והתארגנות כאשר הקומץ על הגדר, המשורר הלאומי, טרובדור האורדונס אלמוג בטופלס מאחוריהם והקרחות/שער לבן בשוליים ומאחור. החבורה הלבנה כחולה על המגרש נראתה בלתי מאיימת בעליל אל מול נפילי האדומה.
"טרובדור האורדונס אלמוג בטופלס מאחוריהם והקרחות/שער לבן בשוליים ומאחור"
אבל אז נשרקה שריקת הפתיחה והלפלפונים פתחו במטר שלשות וחדירות שהותירו את כולם פעורי פה. חריש הקטן התרוצץ כמטורף לאורך הקווים, צחי קיים התייעצויות טלפוניות עם צביקה שרף ופיני והקומנדו רעם בשלל ההמנונים. אך מאומה לא עזר והסל(שכאמור טופל ונוחס לפני המשחק) נותר לו נעול. עד סיום הרבע הראשון קלעו נערי החוף 29 נקודות! גם עד המחצית לא חל שיפור של ממש בשורות האדומה וידי הפלא של לזרוב ,עופר ונמרוד רעדו ולא התאפסו.
הפסקה, התרעננות באויר הטוב והשקט("הזועמת" כנראה נרדמה) וחוזרים. אופרה אחרת עכשיו, הסל המנחוס מול נערי החוף, הקומנדו בטירוף והלהיט "אלייך" מרים את הגג. האדומה רצה בטירוף מול פיק ברכיים ומרפקים של נערי החוף. עופר ונמרוד מפליאים בשלשות, לזרוב מנהל מסעות מחוף לחוף ואפילו רועי הזערורי נעור מתרדמתו. גם האחרים טומנים ידם בסל ובסיום: 14- הפרש, כמה כסאות שאבדו אחיזה(אחזקה גרועה של מנהל האולם, אולי נתבע אותו על הסיכון) קומנדו צרוד ומאושר מנהל דואט עם השחקנים המאושרים ופוצח בדהרה לרכבת.
הקרחות מפליגות ליונס ליד אבן יהודה ומקנחות בארוחה דשנה .
בחצות צנחתי על משכבי ונרדמתי עם חיוך לצלילי "אלייך " המתנגן בראשי. תודה לך הפועל.

יום חמישי, 13 בספטמבר 2012

פסיכים עם כבוד


ארבעה דהרו בפג'ו 207, אחד הגיע היישר מחו"ל ועוד ילד באר שבעי עם כיפה שהתגלה כאורדון אמיתי * שישה אוהדים צפו במשחק גביע הטוטו שהניב צמד דרמטי בסיום (2:2) כולל סידיבה אחד חלוד

מאת יוסי עוז (אדום עתיק)
מלכתחילה לא היתה חשיבות ממשית למשחק גביע הטוטו מול באר שבע, שהרי שתי הקבוצות כבר עלו. לכן לא תכננתי לנסוע למשחק. יומיים-שלושה לפני, שאלה זוגתי שתחיה האם אני מתכוון לנסוע או ללכת לבקר את הנכדים. למען האמת, אמרתי לה, לא עשיתי תוכניות לנסוע, אבל ראיתי בפייס שיש אולי כוונה להתארגן לנסיעה ברכבת. "הבנתי", פסקה ה"שתחיה", "אתה נוסע למשחק". כל הכחשותיי לא עזרו. נו, אם כבר החליטו בשבילי, אז למה לא לנסות? הרמתי טלפון ליורם איתן, ששמח מאוד וסגרנו פינות. אבל ביום המשחק, מהפך! צ'אפי מרים טלפון ומודיע "יש הסעה". מסתבר שגם דני קרייסברגר נשבר והחליט לנסוע. עדכנתי את יורם ושמעתי בקולו אכזבה קלה על שנמנעה ממנו הרומנטיקה שבנסיעה ברכבת.
16:30, התייצבנו בנקודת המפגש ברמת אביב. דני הגיע בפג'ו 207 זערורית. לא משהו שמתאים לארבעה מבוגרים, אבל זה מה יש. השתחלנו פנימה, ולדרך. סליחה, איזה לדרך? דני הודיע שיש לו כדורי רגל באוטו והוא צריך למסור אותם לבנו בחולון!
פניו של יורם התכרכמו. בעיניו ראיתי את קרונות הרכבת חולפים במחשבתו. "תגיד, אתה בטוח שנגיע בזמן?", שאל את דני שהיה בטוח (ובצדק) שאפילו נקדים. יצאנו לדרך וכמובן איילון פקוק עד צוואר. תמרונים מסובכים וארוכים עקפו חלק מהפקק, אבל הדרך לחולון מעולם לא נראתה ארוכה יותר. אצל יורם לא רק ראו קרונות בעיניים, אפילו נשמעו שקשוקי הגלגלים. אבל הפלא ופלא, חיש קל הסתיימה המשימה וכבר אנחנו דוהרים (נו, בכל זאת פג'ו) דרך כביש 6. כל הדרך הוחלפו מורק"ים על משחקים ושחקנים עלומים, ומילואים עלומים עוד יותר, והופ אנחנו בבאר שבע חצי שעה לפני המשחק.
סידורי הזמנות אחרונים (ממש לא היה ביקוש גואה) ואנחנו ליציע המכובד. עוד אנו פוסעים, מתקרבים שלושה נערים, מצביעים על האמצעי, ילד חביב חובש כיפה, ואומרים: "זה אוהד שרוף של רמת גן". חשבנו שזה מין חוש הומור דרומי כזה, שהרי מה לאורדון בעדר הגמלים, אבל יורם הריח משהו, קרא לילד ואמר: "תן את ההרכב". הפלא ופלא, הילד ירה את ההרכב כולל המחליפים ואפילו מי הקפטן. אכן, פלאים בדרום. מיידית אורגנה הזמנה, והילד נועם צורף רשמית לקהל האורדוני האדיר, שכלל עתה חמישה מופלאים (או אולי סתם דפוקים), וקדימה ליציע המכובד והמקורה, אבל גם המאובק ועטור עמודים מסתירים. חברנו למשפחתו המקסימה של עוז יפרח וסגרנו זמנית את רשימת האוהדים. אלא שלקראת המחצית הופיע צביקה שחר, שחזר מחו"ל ישירות לווסרמיל. מה נגיד? הוד והדר לפסיכי.
בפתיחה תדרך הכרוז את הקהל מה לעשות בזמן אזעקה, אבל ביציע שלנו שמענו רק הד מתגלגל ואנשים רגועים.
פרדי פותח בהרכב מעניין: גיא סלומון בשער, יפרח ואוננגה במרכז ההגנה, עם המגינים מעבי וליאור ראובן. בקישור האחורי וובה יקירנו וסידיבה בעמדת 50/50, זגורי, אנטון ומנגה בהתקפה, ובוקסה שחקן חופשי מתחת לחלוצים. 35 דקות אנחנו שולטים במשחק למעט מתפרצות מביכות של באר שבע בצד של ראובן. השליטה חסרת מחץ. למרות "כמעט מצבים" מרובים, לא ממש איימנו על גליל בן שנן בשער. מדקה זו ואילך עברה השליטה לרגלי המקומיים, שוב ללא איומים משמעותיים, אבל שתי טעויות של הבלמים ובאר שבע מובילה 0:2. נכון שזה משחק חסר חשיבות, אבל בכל זאת לא נעים. ואז באו שתי דקות מלהיבות, 89-88, שתי הכנסות כדורים מצויינות מוצאות את מנגה ואנטון ופתאום 2:2. לא חולפות שתי דקות ועוד הכנסת כדור מצויינת לאנטון, שדוהר ורואה רק רשת, אבל מוכשל. המכשיל רואה אדום וצ'קאנה רואה את גליל בן שנן בזינוק נועז מונע נצחון.
התרשמות מהשחקנים: וובה במשחק חלש יחסית, אוננגה בלם טוב ושקט, אבל חלש בהוצאת כדורים אחרי חילוץ ובעיה נוספת מסתמנת באיטיותו. מנגה תותח! אנטון יודע כדורגל, אבל עצלן. לפחות השלים 90 דקות ולא נפצע. סידיבה עדיין חלוד, ויותר מכך עדיין לא הוסדר מקומו בהיררכיה. התרשמתי שהוא רוצה להיות man to go. אני מעריך שעוד נראה ממנו טוב.
אמו המקסימה של עוז מזמינה לקפה ועוגה, אבל השעון לוחץ ויוצאים לדרך. עצירה באסא ועל סטייק וחומוס מנהלים שיחה עם שחקן באר שבע רועי קהת ואביו, על נפלאות התנהלות קבוצות כדורגל וגם מחמאות לר"ג – "קבוצה סימפטית". מעצבן.
כל המשחק ישב מאחוריי אוהד ותיק מאוד של הגמלים, סוג של אפרים דלל, אבל מרוקאי שיורה פנינים מהם אני זוכר רק הגדרתו את המשחק כ"חתונה". כן, אמר האוהד, מחתנים את הכלבים עם החתולים. כל תחנוניי לפרשנות נדחו.
בעיון לתגובות בכתבה של one מצאתי מגיב באר שבעי, שמכנה את עצמו "גמל אדום עתיק". אני שוקל תביעה.

יום רביעי, 6 ביוני 2012

בחסות ההשגחה העליונה

אחרי כל הניסים והנפלאות שעברנו העונה – אנחנו מחכים לעוד אחד קטן

מאת יוסי עוז (אדום עתיק)
מסע הקסם המסתורי שעברה האורדוניה הוא מעל כוח הסבל של בן תמותה רגיל. זר לא היה עומד בזה. בן אנוש רגיל לא היה מעלה על דעתו לאהוד קבוצה כזו. רק אורדון שהאהדה אצלו בגנים, או שהוזרקה לו אי שם בבחרותו, שורד מחול שדים כזה לאורך שנים. הפועל ר"ג היא נדנדת ענק. פעם אתה למעלה ופעם למטה, בעצם יותר למטה מאשר למעלה, וגם כשה"למעלה" מגיע הוא משום מה קצר ומייסר ואתה שוב למטה, כולך אחוז געגוע לחזור מהר ככל הניתן. האמת שאחרי שש עליות (וירידות בצידן), הגוף האורדוני מפתח חסינות מסויימת.
העונה החולפת זרקה אותנו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא ובחזרה. מפתיחה כושלת לריצה מטורפת, ואז רגע לפני המאני טיים שוב קריסה שבחסדי שמיים וההשגחה העליונה, שבה עוד ידובר (בתיווך יקירנו שינה וחולצת הפלאים שלו), יצאנו ממנה מחוזקים ובסיוע כמה מעשי פלא ואלוהים אחד, שהוא בכלל ארגנטיני, הגענו למנוחה ולנחלה.
אם לא די בכל אלה, ניחתה עלינו מהלומה נוספת, אולי הכואבת מכולן, בהודעתו של ארקין על עזיבת המועדון. אירוע זה הכאיב במיוחד לאורדונים שסברו שסוף סוף הגיע הקץ לעידן אי הוודאות הפיננסית המלווה את המועדון כצל, וחלמו על מועדון יציב ובריא, ואם תרשו לי אפילו על יותר מכך. אלא שאז מסיבות עלומות קרה מה שקרה, ורק לארקינים הפתרונים והעתיד מי ישורנו.
כמה אירועים בעונה הזו יישארו בלתי נשכחים. בראש ובראשונה סיפורו של קרלוס ובנו איגור. מחווה אנושית נדירה של ארקין עם חיבוק לוהט של האוהדים ליוו את הטרגדיה, ממנה יצאו כולם מאוחדים ומחוזקים. מעל כולם קרלוס, שהתנחל בלב כולנו. כמה סימלי שער הנצחון ברעננה. אין ספק שהוכתב מהשמיים. מציאות רגילה לא יכולה להפיק אירוע כזה. לא נשכח גם את אובדן המכתש, ביתנו ומבצרנו, הזכייה בגביע הטוטו, מחאת האוהדים וכמובן את קרב הגלדיאטורים בזירת הקולוסיאום הווינאי, עליו נכתב הפסוק "מעז יצא מתוק". ותודה להרצליה שידעה את מי לנצח ולמי להפסיד (ולא שהתכוונה לכך) וגם כמה חרחורי בוז לתיאטרון האבסורד בעילוט.
המירוץ של החודש האחרון היה יותר מבלתי אפשרי וחייב אותנו לתעצומות נפש ואופטימיות בלתי נדלית, מצרך נדיר בהתחשב בסיטואציה שראשיתה אולי במהלומה המשולשת מידי יורשי טרומפלדור בהיכל התקווה, הגעתנו לישורת האחרונה מקוזזים כדבעי ואז ירושלים אפס שתיים ואנחנו במי אפסיים. אך כתמיד הוכח שאנחנו כעוף החול, הפניקס, שלפני שכילה את עצמו באש קם מחדש לתחייה מן האפר. לתחייה הזו אחראית בלעדית ההשגחה העליונה, שזימנה לנו שוטה עם כתובת אלוהית על חולצתו, שהציתה אש בבני ישראל וישמעאל והמשיכה בהעמדתנו בניסיון הדיינים ותוצאותיו, אבל שלחה לנו את נציגה הארגנטיני לחולל נפלאות רגע לפני הדמדומים.
וכמובן הסיומת באיצטדיון המושבה, שבה הוכחנו קבל עם (האורדונים) ועדה (לוד, רמלה, טייבה, חצי ואדי ערה, נצרת ועוד עדות בני ישמעאל באשר הן) מי ראויה לעלות לליגת על. בסיוע צבא אורדונים שהגיחו מהמחילות בהמוניהם, ושוב בסיעתא דשמייא נשלחו לנו שני מלאכים, בוקסה וחמו, להבקיע לנו פעמיים את הים ולשלחנו לארץ ליגת העל המובטחת. כל אלה מעשה ידי ההשגחה העליונה, ואין מלבדה.
קינחנו במסע מפואר באוטובוס האדום וב"נשף" עלייה בהיכל המכבים, במרחק יריקה מהמעוז הווינאי, עוד תעלול להעמידנו במבחן ההשגחה. מה רבו מעשייך השגחה עליונה.
עייפים אך רצוצים, חסרי נשימה וכוחות, הגענו לקו הסיום שהוא שוב קו ההתחלה ומבטינו נישאים מעלה להשגחה העליונה – אולי תיאות שוב להעניק לנו מחסדיה ולשגר מלאך מושיע. מה לעשות, התרגלנו.
תגובות על בחסות ההשגחה העליונה
  1. מאת יהורם איתן
    יוסי בלי ספק מצאת לנו את הדמוי הכי מתאים-עוף הפניקס,אמצתי לאורדון בטריבונה .
מאת מיקי ר.
יש לקבל עידוד רב מהעובדה שפרדי יצא לחו"ל כדי לבדוק מיקום למחנה/ות אימון.
כלומר יש מי שדואג (ההשגחה העליונה של יוסי?) שהקבוצה ממשיכה לתפקד, והיטב.
תודה.
אגב, יוסי, אחלה פוסט.
מאת אייל ברזילי
יוסי אחלה פוסט, אני לא יודע אם שמעת אותי אומר את זה בעבר, אבל אני חוזר על המנטרה הזו שהפועל רמת גן היא עוף החול "הפניקס".
יאללה הפועל ליגה של 14 יהיה קשה מאוד לשרוד עם הנהלה יציבה ובטח ובטח שבלי הנהלה.
עוד דבר קטן חבל שהשגחה עליונה לא השאירה את פרננדז אצלנו…
 

יום שבת, 2 ביוני 2012





לפני מכבי הרצליה
מאז סיום המשחק ביום שישי האחרון אני מסתובב סר מזג וזועף ורוחי רעה עלי . סיבות לא חסרות ,אוהד הפועל ר"ג הפך להיות סוג של איוב אורדוני ,המכות ניתכות עליו בזו אחר זו ללא הפסקה ככתוב בספר איוב "… ע וֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא…". הראשונה שבהן- תוצאת המשחק שהורידה אותנו מהפסגה וסתמה ,לכאורה ,את הגולל על סיכויי העלייה לליגת על.
השניה – המהומה המבישה בסיום המשחק שהותירה אותנו נבוכים ונדהמים.
השלישית -,הדיון בבית הדין של ההתאחדות שהחמיר יתר על המידה עם חלק מהשחקנים ללא כל סיבה נראית לעין ואף גרע נקודות ממאזננו .
הרביעית-אם לא די בכל אלה ,באה הודעתו של הבעלים שבכוונתו לעזוב את הקבוצה.
האוהדים ומעצבי דעת קהל לסוגיהם לא שקטו על השמרים והוסיפו שמן על המדורה בכתבות ותגובות שרוח נכאים נושבת מהן. נכון, היו גם כאלה שמאסו באותה רוח נכאים ודרשו לשמור על מידתיות ולגלות אופטימיות כי על אוהדי ר"ג נאמר "…שֶׁבַע, יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם;…".
רק באגף אחד שררה דממה מוחלטת, השחקנים וההנהלה. אם היו ציפיות ,שקולם ישמע ויפיח רוח חדשה אחר המשבר הגדול, הרי שאלה נתבדו עד מהרה .
החלטתי שאם הנכבדים לא באים אלינו ,נבוא אנחנו אליהם . כך מצאתי עצמי , ביחד עם יהורם איתן צופה באימון הקבוצה בשמש הקופחת בוינהטר, באתי לעודד ויצאתי מעודד לפחות בכל האמור ברוח הנושבת, אותו מושג חמקמק-רוח המועדון ,רוח של ווינריות. אותה ווינריות שהביאה ב-2003 קבוצה מירכתי הליגה השניה לזכות בגביע המדינה.
התרשמנו כי קיימת הבנה כי מהשפל אליו ירד המועדון אפשר רק לעלות, לזקוף ראש ולאחר שהשולחן הירוק דיבר עתה הזמן לדבר על הדשא , את הכבוד שנרמס יש להשיב ולהוכיח כי רוח המועדון (והכדורגל ) עוד נושבת .
מילים "נשגבות " אלה, גם אם לא נאמרו כלשונן ,שמענו מכולם, החל בראשי המועדון והצוות המקצועי וכלה באחרון השחקנים .
קיימת אמונה בכל דרגי הקבוצה כי השפל אליו הושלכנו פתח, במפתיע, גם תקוות חדשות ,לפתע הושוו הנקודות בין לוד והרצליה .הרצליה שארבה בצל המקום השלישי וצפתה במאבק בין הראשונות מצאה עצמה פתאום בלחץ סיכויי העלייה. ביום שישי המשחק יהיה בין הטוענת (הזמנית ) לכתר לבין האנדרדוג המוכה וכידוע חיות פצועות ,שגאוותן נפגעה, עשויות להיות מסוכנות. המשימה כבדה אך אפשרית והסיכוי קיים גם קיים.
המטרה משותפת לכולם וסיבות שונות תומכות בה. הרזומה- כל שחקן ובעל תפקיד בקבוצה רוצה שיכתב ברזומה האישי שלו "העלה את קבוצתו לליגת על " אף אחד לא רוצה להמנות עם יתומי הכשלון. המחליפים שבאים מהספסל ומקבלים צ’אנס חייהם-חזום הבלם מהנוער, אורי אברהם שהבריק ודעך, ממאדו וקסאני שאיכזבו, עזריה שהראה שמץ ואפילו עומר פרץ שהתאדה לו ליציע ומי יודע אולי גם לידור. סיבה טובה נוספת ,כסף ,זו אינה מילה גסה, לחלק מהשחקנים סעיפי עלייה נכבדים בחוזיהם .ליגת העל- מי אינו רוצה להתבשם באוויר הפסגות ובאור הזרקורים על החשיפה והמשתמע מכך.
גם התנאים השוררים במועדון קורצים לכולם, חלק מהשחקנים ציינו והדגישו נקודה זו שאינה מובנת מאליה ואף שיבחו את האווירה שאחראי לה הבעלים ניר ארקין וגם מקומם של האוהדים לא נפקד.
למען השקיפות- כל שנכתב כאן , גם אם הוא קלישאי לעילא ועילא ,מבטא את ששמעו אוזנינו מצמרת המועדון ושחקניו(למעט הבעלים השוהה ב-חו"ל). ההוכחות צריכות להינתן ביום שישי הקרוב בהרצליה, נצחון והכל פתוח, אולי אפילו הבעלים ישנה דעתו…
ואחרון חביב . רוח המועדון ,אולי בראש ובראשונה , היא אנחנו האוהדים .מי שנכח במשחק הכדורסל מול "עודפים " ת"א ראה כיצד אוהדים במחויבותם ובגישה שלא הכל גמור והבלתי אפשרי, אפשרי ,משנים מהלך משחק.
ראש מורם , תקווה ותמיכה הם מה שאנחנו יכולים לתת, אין לנו חוזים ואינטרסים, רק אהבה. נתראה ביום שישי בהרצליה. ובאלתור על דברי ההוא שהעיר קרויה על שמו –אין זו אגדה , אם תרצו.


§         מאת אורדון מתאושש


יורם ויוסי כל הכבוד
כתבתם דברים מחזקים שנוטעים תקוה ואופטימיות שלמרות הכל נצליח במשימה לעלות ואם ירצה השם גם ארקין יתחרט ויחזור


§         מאת עונת 1989


להתראות בהרצליה. כולם להגיע כי שום דבר עוד לא גמור!


2.      מאת צחי ר .

ליוסי ואיתן לא בדיוק הבנתי משהו שכתבתם .
הבעל בית נמצא כרגע בחו"ל ?
לפחות המנכ"ל בארץ ?
ואם הבנתי נכון אז כל מילה נוספת מיותרת .

§         מאת אורדון


מה הבנת ,מענין כי הביאו לנו עובדות מהשטח ואת התרשמותם ולא דימיונם כפי שמתאר לרוב שלמה
בפוסטים שלא קשורים למציאות .


3.       


יום ראשון, 27 במאי 2012

  
ביאליק, אנחנו באים

סיקור מסע הניצחון של אוטובוס העלייה עם כ-30 אורדונים שבליבם הציתה אש

להגדלת הצילומים – לחצו עליהם
כתב: יוסי עוז (אדום עתיק), צילמו: רז עזיז ואלמוג יולזרי
והנה עוד אחד מהרעיונות ההזויים שהגה מוחו הקודח של האורדון הבלתי נלאה יורם איתן: הפעם מסע אוהדים באוטובוס פתוח בבגדד הקטנה ובעיר הגבעות הסמוכה, כקדימון לאירוע העלייה המתוכנן בזיסמן. גם הפעם ההזיה קורמת עור וגידים ולבסוף, לא להאמין, זה קורה.
בצהרי היום, יורם ואני שותים קפה בוויולה הקטנה כמטחווי קשת מהסביח של עובד. הטלפון של יורם עובד ללא לאות. פרטים אחרונים נסגרים, שמוליק מרגאי מסדר הנחה גדולה בשכירת האוטובוס באמצעות זוהר סקופסקי, גמלאי דן שלמד איתי בכצנלסון ושיחק בנוער של הפועל ר"ג בעידן היימן ונחמיאס. יורם מפציר בי להשתתף במסע, וכשיורם מפציר זה כמו פצירה במוח. אני עומד בגבורה בלחץ ומסרב בתוקף. בינתיים יורם משכנע את איתן מסורי להופיע בערב בזיסמן בלהיט הבלתי נשכח "סינדרלה שלי".
שעתיים עם יורם הם שווה ערך ליום עבודה מפרך. אני פורש לעיסוקיי ובעצם לנוח מהפצירה ומתכנן לי אחה"צ רגוע עד לזיסמן. אבל בשעה חמש זה קורה שוב. יורם חוזר טלפונית, והפעם זו לא פצירה, אלא מקדחה שנלקחה מאתר קידוחי נפט. רצף של "תשמע, תשמע, אתה חייב, אתה חייב", גורם לי לפלוט "טוב, נראה", בקול ענות חלושה. "שום נראה", עונה המקדח ומעמיק עוד סיבוב, "בשש ורבע אתה בווינטר, שריינתי לך מקום". אני קורס.
מחוגי השעון מתקדמים והכנותיי מתנהלות בעצלתיים. חולצה אדומה וצעיף, גלח"צ מזורז ואני מוכן, אבל עדיין נאחז בשרידי התנגדותי ושוקל להבריז.
אבל אז ניתכת עלי המהלומה הסופית. הטלפון מצלצל והשיחה נפתחת בנזיפה שלא עניתי בצלצול השני. עוזי פרל בכבודו ובעצמו, שמבהיר לי שיורם, שהיה מתוכנן לאסוף אותו + דגלי ישראל + דגלי הקבוצה + בקבוקי שמפניה שרכש בכספו האחרון + כוסות חד פעמיות + צעיפים + כובעים + כרזות + גבי הקומוניסט, לא מוצא היכן החנה את רכבו ואני חייב, למען קבוצתנו האהובה, לאסוף אותו ++++ מיידית מקרן הרחובות ברדיצ'בסקי-וייצמן.
בלחץ כזה לא עמדתי מאז ימיי כקצין צעיר במלחמת ששת הימים. אני מניף דגל לבן ודוהר לאוטו. בזמן הנסיעה (שש דקות) עוזי מצלצל פעמיים לבדוק את מיקומי. בשלישי אני לא עונה ואז מגיע טלפון קומוניסטי ששואל בשם עוזי היכן אני. העילפון קרוב.
עוזי והקומוניסט עטים על הרכב ומטילים פנימה את כל ה++++++ ויוצאים לדרך. עוזי עוד מספיק לנזוף בי על שסיננתי אותו וחוטף בהפוכה, שיבין שכשמסכמים עם קצין בכיר לא מתזכרים אותו. עוזי ממלמל עוד משהו על המזגן, אבל הופ אנחנו בזיסמן. אני לא מאמין, אבל אני כאן. הצליח ליורם.
דמיינתי אוטובוס שתי קומות עם גג פתוח כמו באירופה, אבל מה שהגיע זה אוטובוס בינוני (34 מקומות) פתוח, קבריולה עאלק, אבל אדום! גם הנהג התגלה כבחור מעולה החשוד באורדוניות.
לאט לאט התקבצו המשתתפים. ואלה העושים במלאכה ויבואו על הברכה: דני קרייסברגר עם הבנים רועי ואיתי, שגם צילם, ערן בריל, שמוליק מרגאי שמצוייד ברעשן האדום וכובע מדוגם בזמבורה, צביקה שחר ויואב בנו, מתופף הקומנדו הפעם בלי תוף, יונתן "טנק סורי" אימת שמעון מזרחי, רז עזיז, האיש עם הזיכרון הפנומנלי והמצלמה, ערן "וובי" ברנשטיין, שרק חזר מקולומביה ולא ברור אם זו השפעת הפטריות או שזה טבעי, פיליפ שבצ'נקו האיום, אילן ברק ובנו טל, גדי "השתקן", האיש המבוגר עם החולצה המשובצת, שמופיע לכל משחק ועוד לא אמר ברצף יותר משלוש מילים, הרצל שהרבני, מיכאל "ביז'ו", יניב "הסוס יהושע", אריק בורוכוביץ' ובתו המקסימה בר, נציגת הבלונד בהיעדרה של יעל, הצמד חמד עוזי פרל, האיש שידו בכל ויד כל בו, ועמו גבי, הקומוניסט האחרון עלי אדמות חוץ מההוא בצפון קוריאה, נציג ההנהלה מנששששששה, וכמובן עבדכם הנאמן, שאולץ באיומים להצטרף, ועל כולם – יורם איתן.
בדרך הצטרפו אורחים: אהרל'ה אייזן "מוניות שביט", שפשוט זנח את הטקסי בצד והצטרף לחגיגה באיזור רחוב הרצל, וגם נטלי איתן, הבת של יורם, מתוגברת בחיילת חביבה. כמה מהצעירים לא זיהיתי, לבטח שכחתי כמה ואני מתנצל.
החבורה העליזה פורצת לאוטובוס, הכרזות שעוזי טרח עליהן מודבקות מלפנים ומאחור, הצעיפים נקשרים סביב סביב, הדגלים מונפים, הרעשן האדום והזמבורה מופעלים, הגרונות מצוחצחים, הנהג מתניע, לוחץ על הפליי ו"היא בליבי הציתה אש, זאת הקבוצה מהמכתש"…
רמת השקמה בשוק. בזווית העין ראיתי כמה רצים למקלט הציבורי עם מסיכות גז. הברווזים בפארק הלאומי בסטרס וכמה חלונות ברמת חן נסדקו. הבוזוקי והגרונות מפיקים סאונד מדהים – "לליגת על היא שוב עולה ורמת גן היא אדומה (ה"ושוב" הזה לא עושה לי טוב, יותר מדי פעמים היינו שם).
כולם על הרגליים, יותר נכון על גב הכיסא, הדגלים מתנופפים ברוח. מעולם לא היו צמרות העצים וחוטי החשמל קרובים כל כך. העיקר ש"כולם יודעים שרמת גן היא אדומה, ברמת גן יש רק הפועל, מה זה מה זה הכח". יורם בחזית מנחה את הנהג ו-30 עוזרים/יועצים מאחוריו. ערן בריל, קרייסברגר ואני בירכתיים למזעור הפאדיחה. וובי מוכיח שלא נס ליחו ושקולומביה עשתה לו טוב (אח אח הפטריות…). בהיעדרו של אלמוג נוטל וובי מנהיגות ופוצח בהמנון לסולו ומקהלה: אואואו או או או יאללה הפועל", מגיע הקטע עם הכפיים והרגליים, וגוש דן באוויר.
המוזיקה המגוונת עוברת ל"סינדרלה שלי". ברור שזו הפועל ר"ג כי את מי הציל ניר הנסיך (שעכשיו עוזב)? חולפים ליד כפר המכביה. המאבטחים בכניסה מניפים ידיים ומוחאים כפיים. אלוף שדה, הירדן, נהגים צופרים, ידיים מונפות בברכה, סיבוב במרום נווה, אגודלים מהמדרכה מונפים בסימן "כל הכבוד". הסביח של יעקב, אין זמן לעצור, שדרות ירושלים, מודיעין (בן גוריון), הרצל, השירה מתגברת, כל להיטי היציע נשלפים. רונן דנוך ואיתן מסורי לא מתעייפים. בלילה אני שר מתוך שינה ויודע את המילים גם ברוורס.
במורד הרצל מנצנץ מאחור הבהוב של ניידת, כמה המהומים בכריזה, אף אחד לא שומע. בצומת הרא"ה השוטר נותן רייס דאווין ועוצר את האוטובוס מול קפה הספורטאים באורדע. השוטרים זוכים לשירי משוררים על דמות השוטר העברי, והחברים מתפנים לשלל ברכות לנציגי האוסטרים שמגיחים לפתע. וובי מזנק מהאוטובוס, עולה על גדר גבוהה בכיכר ופוצח משם ב-אואואו והאוטובוס עונה ברעם. רמת גו נזכרת בסקאדים.
המו"מ המתיש עם השוטר והשוטרת הבלונדינית מסתיים בניצחון (יורם…), הווליום מורד, אבל הגרונות מתגברים. אחרי אואזיס הניידת נעלמת. דנוך ומסורי מעלים שוב ווליום. ביאליק הנה אנחנו באים. יורם מנייד אותי מהירכתיים לחזית. נעים פה. עוצרים בעירייה והגרונות מזכירים לצבי בר הבטחות ישנות ללא כיסוי על מגרש כלשהו, אבל אין תשובה.
ביאליק כמרקחה, נהגים צופרים בקצב, ידיים מונפות בברכה, יושבי בתי הקפה מוחאים כפיים, קריאות עידוד ו"כל הכבוד", מצלמות וסמרטפונים נשלפים, קדחת הצילום אוחזת בעוברים ושבים. הקרינה הזו לא מסוכנת?
כופר הישוב. נקודת החלטה – עוברים במכתש או לא. חלק מהציבור אינו עומד בלחץ ומושגת פשרה: חוצים בהחשמונאים מתחת למכתש. הרגישים מסבים מבט. בכצנלסון עוצרים מול הטוטו. מתרחשת נהירה המונית החוצה, צילומים, קריאות עידוד, מחיאות כפיים, המוזיקה מרעידה את גבעתיים המנומנמת, ההמנונים מושרים שוב ושוב.
סימני שחיקה מתגלים בגרונות, שחלקם נצרדו כבר ב-1964. כוכבי, ויצמן וחנייה להתארגנות בכביש הטייסים. בתוכנית: הצטרפות הקבוצה והמאמן לפני ווינטר. בינתיים מתברר כי בשל מיעוט המגיעים לזיסמן נקראו כולם להיכנס. לא נורא. משנסים מותניים, מאמץ אחרון, שאריות הווליום מופקות מהגרון, רק דנוך ומסורי לא מתעייפים. זהו, הגענו עייפים, אך רצוצים וקדימה לאולם.
על האירוע אין הרבה מה לספר. אני יושב ליד אגדת עבר, ראובן כהן קובינה, שחקן אליפות 64 והאיש שהצטרף ליציע בחודש הגורלי ומאז ניצחנו בכל המשחקים. ככה זה, מזל של אלופים.
טקס הצגת השחקנים. כל אחד זוכה בכבוד ובשיר. כשמגיע קרלוס צ'קאנה מתרוממת תקרת ההיכל, והוא, נשמה שכמותו, קורא לכל החברים לחלוק בתהילה. פרדי נוטל מקרופון ומפגין סטייל של כוכב. רמזי גבאי מהעירייה עולה לנאום בשם ראש העיר וזוכה למקהלת "איפה המגרש". רמזי פוצח בנאום נימוסים והליכות, אך מבטיח שהעירייה תתמוך בקבוצה בכסף ובכל מיני דרכים (איזה?). עוד כמה נאומים, אבל כולם מחכים למוצא פיו של ארקין, שכל כמה דקות זוכה למקהלת "תישאר תישאר תישאר".
ארקין, כצפוי, מודה לכולם ושוב מזמין באקט אישי ואנושי את קרלוס "אלוהים" לחיבוק, והקהל בשמיים. אף מילה על העתיד, עוד פעם מקהלת ה"תישאר" רועמת, וזהו.
מקרינים סרט בהפקת פרדי: כל המשחקים, השערים והשחקנים. נדמה לי שלא ראיתי את הבושידו. הסרט מוקרן ממקרן אחורי ולכן הכל הפוך כולל הכתוביות והשערים המובקעים, אבל מה זה משנה, העיקר שזה לרשת הנכונה. שערים שערים שערים, אסולין ופרננדס, אורן, בוקסה בהקפצות מעל השוער, ממאדו בשערים חשובים, ואפילו קסאני נוגח לרשת של נס ציונה. מיקבץ הצלות מרשים של איתי, ואפילו לא שנייה ממשחק הגביע בנצרת-עילית.
יהודה עירוני יורד להעניק גביע בשם האוהדים (יוזמה אישית מכובדת שלו) ולא מוצא למי להעניק, עד שבא ארקין. מתוכנן משחק קט-רגל, אבל לי זה הספיק ואני נוטש.
חלפה עונה ונשארנו עם סימני שאלה רבים.


  תגובות על ביאליק, אנחנו באים

  1. מאת אורדון מהטוטו
    יורם בשבילי אתה אוהד מס 1 !!
  2. מאת גימיק מיותר
    ראיתי את האוטובוס כשבא לזיסמן , לא יותר מגימיק נחמד .
    אוטובוס קטן מידי עם 23 אנשים ששרים וצועקים ונראים כמו תמהונים.
    הקבוצה ביזתה את האוטובוס כשלא הצטרפה לנסיעה שלו
    אוטובוס בלי שחקנים ומאמן והנהלה לא שווה.
    בנוסף על כך אוטובוס כזה צריך להגיע למוקד שמחה, למשל כיכר אורדע שמפוצץ באלפים של אוהדים,
    לא סתם לשוטט ברחובות העיר בלי שום מטרה
    נראה כמו אוטובוס תמהונים חסידי ברסלב שעושים רעש בצמתים ויוצאים לרקוד עם עוברי אורח ועוצרים את התנועה
    זה סתם לעשות רעש ומהומה בלי שיבינו למה
    עובדה שהתקשו למלא גם את האוטובוס הזה כי ההתלהבות של האוהדים עברה
    מזל ששמוליק עם הקשרים שלו סידר הנחה אחרת יורם היה יוצא עם דפיציט גדול בכיס
    • מאת אורדון מבסוט
      לידיעתך גם עם 10 אורדונים איתן לא היה מבטל כמו שאני מכיר אותו
      כששמחים כסף לא משחק תפקיד
      חסידי אורדוניה אנחנו,הבנת?
  3. מאת אורדון מבסוט
    מזל שהייתי על האוטובוס לחגוג בכייף שלנו את הסבבה של סיום עונה מתישה ומורטת עצבים
    עליק אם המסיבות כתב בר לב,יותר נכון גן הילדים שמחא כפיים לקבוצה שלא יודעת לגמול לאוהדיה
  4. מאת שמוליק 55
    יוסי , ערב טוב .
    נהנתי , והתמוגגתי מנחת , הקראתי לאישתי חלק ניכר ,
    והיא בשלה : א ו ר ד ו נ י ם .
  5. מאת אורדוןן מאוכזב
    הארוע בזיסמן חייב לציין היה מאכזב. זה יענו בא במקום נשף עליה מהודר?חבל היה על הדלק מעבודתי בת"א לדרום ר"ג, לא היה שום דבר ב"טקס" במרכאות כפולות ומכופלות שהצדיק את הטרחה.
    באוטובוס לא נכחתי
  6. מאת אורדון ותיק לא רגוע
    לאחר יום מסיום הטקס ברצוני להודות למארגני האוטובוס הנפלא והן ליוזמי טקס העלייה בזיסמן
    בתקוה לראות עוד ערבים כאלה נחגגים ברוב טקס והדר בכל ימי הקיץ
    ועד לימי תחילת האימונים הרשמית,
    עלינו האורדונים מוטלת החובה לא להפסיק לחגוג + לעשות כל מאמץ לשכנע
    הן את מורי והן את בנו איתי ארקין המשפחה הנפלאה הזו שתמכה בכל מאודה
    ומידיעה אישית מעונינת להמשיך לתמוך עוד שנים רבות לא לנטוש את מועדון הפאר.

    כעת ברצוני להודות אישית מקרב לב לאנשים שלקחו חלק בארגון יוזמת האוטובוס הנפלאה
    הן ליהורם איתן הבלתי נלאה שעשה 3 ימים אינסטיבים בארגון,יוזמה, הפקה של האירוע
    בעשרות טלפונים ופגישות עד ליציאתו המאורגנת להפליא של הארוטובוס ממתחם חניית וינטר
    והן לעוזי פרל, האורדון הניצחי האהוב , שסייע לקשט את האוטובוס הפתוח כבר ב 17:00 בוינטר
    בדיגלי ענק סביב האוטובוס האדום שעשה להפועל רמת גן כבוד לא פחות
    מאשר עשה האוטובוס הכחול למועדון צ'לסי , ויחי ההבדל הקטן
    אך בשבילנו מועדון הפועלן רמת גן הוא לא פחות מצ'לסי אם לא למעלה ממנו.

    נסיעת האוטובוס הפתוח היתה ארוע שייזכר לשנים רבות הן ברמת גן והן גבעתיים
    הן תודות ל50 האורדונים שלא התקמצנו על 40 שקלים ושילמו בעין חפצה
    והן הודות לקול שירתם הסוחפת בראשות עוזי,יורם,ערן בריל, גבי הקומוחנסיט האדום היקר לכולנו ,
    אריק בורוכביץ הוותיק וילדתו המקסימה
    יוסי עוז קשישא שלא נס ליחו, שמוליק מרגאי שתמיד מגיע גם אם יקראו לו בחצות הליל
    , ועוד אי אלו אורודנים צעירים ועדיין לא מוכרים שסייעו אף הם בנוכחות חזקה ובשירה אוקיי
    כולם בשכנוע עצמי מוגבר לא פסקו מלשיר החל מרגע יציאת האוטובוס מוינטר
    ועד חזרתו לאחר שעה ארוכה של הישתרכות בעומסי התנועה כן ירבו שחיזקו את הקשר
    של הפועל רמת גן לקהילה והביאו את הבשורה לזקן ולצעיר בכל רחבי העיר
    כל זאת עשו בשירה חזקה וניהלבת ותוך ניפנוף בלתי פוסק של דגלי המועדון ודגלי המדינה
    מסע ניצחון שהצליח הרבה הרבה מעבר למשוער והביא כיף גאוה ושמחה גדולה
    לקהילת האורדונים הנילהבים באשר היא.
    הצלחתו הכבירה של מסע האוטובוס + טקס העליה בזיסמן שאורגן בקפידה ובכשרון
    על ידי האגודה וכאן המקום להודות למזכירת המועדון הגב' עינת ולמנהל המסור איציק לוי
    שנשאו בעול במשך ימים עד להפקתו המוצלחת של האירוע לעיני 700 אוהדים נילהבים.
    ברצוננו להודיע כי גם בחודשי הקיץ נמשיך לארגן ארועים כטוב לבנו ואנא אנא אנא
    עקבו בהודעות באתרים ובפייסבוקים אחרי הארועים המתוכננים שבהם תתבקשו לקחת חלק
    ולהביא חוץ מכם ואת כל מכריכם ומשפחותכם גם כיבוד, שתיית לחיים, מגאפון +דגלים. אוקיי
    אנא עקבו באינטרנט אחרי ההודעות, קיץ חגיגי כמו זה מזמן לא היה ולא יהיה
    חובה חובה לנצל כל רגע של שמחה ועד לפתיחת הרשמית של האימונים
    כדי לציין את העלייה הכבירה הזו שנקנתה בעמל , דם יזע ודמעות
    וכמובן לקרוא למשפחת ארקין המקסימה להישאר ולתמוך מכל הלב במועדון היקר לנו תמיד.
  7. מאת חיים גרינפלד
    יוסי, כתיבתך מופלאה.
  8. מאת עושה בי"ס לכולם
    יוסי אתה מלך! תענוג לקרוא. תמונות משובבות עין.
  9. מאת יורם מס׳ 1
    האמת לא רציתי ולא חלמתי שאעלה על האוטובוס .
    אבל שיורם מבקש קשה לסרב!
    אורדון אמיתי שעושה ופועל מהלב ומכיף , קשה לסרב לו.

    אני חושב ש-50% מהתושבים צילמו את האוטובוס אתמול ואני לא מגזים.
    זה מראה שהאוטובוס היה אטרקטיבי ומיוחד.

    יוסי כל הכבוד על הכתיבה והכתבה!
  10. מאת נ.ב
    הכותב למעלה מ23.16
    ערן בריל…
  11. מאת יהורם איתן
    יוסי אחי ,לראות אותך עם חיוך מפה לאוזן בעין המצלמה של רז העזיז שווה הכל
    את השמחה והגאווה שלנו ביטאנו וחלקנו עם תושבי הערים שהופתעו וצילמו.לא הם היו המטרה.הם היו התפאורה.
    שיהיה לכם לבריאות בדרך שמחתכם ,אנחנו כ15 המבוגרים החלטנו מראש לצאת מלאים או לבד בשביל עצמנו
    שימו לב שכל משתתפי הנסיעה הם אלו שהחסירו אולי משחק וחצי מתוך ה50.
    הבטחה שלי אם לוקחים אליפות או גביע המדינה:מביא כדורים פורחים מפארק לאומי מעל הערים.חחחחחחחחחח
    יאללה יצאנו לפגרה אורדון.

יום חמישי, 5 באפריל 2012

שקט מוזר

אדום עתיק חזר השבוע למכתש * על רקע המראה העצוב, הוא חושב שהעוול העיקרי בסיפור הוא נישולה של הפועל ר"ג ללא מגרש חלופי והשלכתה לשדות זרים

לכניסה לארגז החול במכתש – לחצו על הצילומים
מאת יוסי עוז
כבר לפני מספר שבועות ביקש ממני שלמה מן לחזור שוב למכתש ולהשלים את הסדרה על שלבי הריסתו. רבות התלבטתי ולבסוף החלטתי כי מאחר שכבר נפרדתי מהמכתש בבלוג ולטעמי המכתש מת, איני מוצא צורך לערוך אזכרות שנתיות. אלא שהפוסט של שלמה "לא היה ולא יהיה" גרם לי שוב להרהורים ונוספו גם תגובות אוהדים הקובעות כי הפועל ר"ג נעלמה עם המכתש. גם מנהגם של כמה אוהדים לתלות בחוסר המכתש את כל חוליי הקבוצה (הפסדים, קהל מועט וכדומה) סייעו לכך. נמלכתי בדעתי וחזרתי לשם השבוע.
לכאורה, כך היה אמור להיפתח פוסט כזה: "תמיד חשבתי שבגוף האדם יש קשר בין המוח, הרגליים והלב. הסתבר לי שאצלי, ככל שזה נוגע למכתש, יש אנומליה והלב עושה קנוניה עם הרגליים וכך מצאתי את עצמי לפתע במכתש, או למען הדיוק, במקום שפעם היה המכתש. איך נשאוני רגליי לשם – לא אדע".
בפועל, מדובר בפעולה רציונלית לחלוטין שלרגש אין בה כל חלק. המכתש ההוא מת!
בפעמים האחרונות שהייתי כאן רעדה האדמה ועימה רעד ליבנו. והנה, שקט. שקט מוזר שורר על מקום שהוא בעצם כלום. פיסת אדמה דוממת, נטולת נשמה. נכון, עדיין עולה מהמקום המולת עבודה, אך אין מדובר עוד במכתש.
צריך להשלים עם המציאות, אין מכתש! נכון, יש מקום שכך קראו לו פעם ואפילו נשארה תצורת נוף אופיינית וזיכרון היסטורי, ברובו סנטימנטלי. אבל המהות והתוכן נעקרו ובלעדיהם המקום נשאר בבחינת עוד כתובת בגבעתיים. המכתש האמיתי נותר בליבנו ושם מקומו.
מי שרוצה לקנות דירה במקום הזה – שיבושם לו, אם יש לו מספיק כסף. בסופו של דבר, למרות המגבלות, מדובר באחד המקומות הטובים בגוש דן, ונרצה או לא, יקומו מגדלים ויגורו שם אנשים שידם משגת ואני לא מאחל להם כל רע. הרע שמור לרשימה  של מי שנתנו ידם לגזל, והרשימה ארוכה. אני, כנראה, לא ארכוש שם דירה.
אם חושב מישהו שתושבי "סובב בורוכוב" מלינים על המציאות, אני יכול להעיד כי שוחחתי רבות עם תושבים ורובם לא ממש הצטערו על היעלמותו של מגרש הכדורגל, נהפוך הוא. רק קומץ שהיה פעיל עימנו במחאה (גם אם באיחור) חושב כך.
יותר ויותר מתחזקת בי התובנה שהעוול האמיתי במעשה הנוולה אינו גזילת ביתנו האהוב, אלא נישולנו ללא תמורה והשלכתנו לרעות בשדות זרים. אני מעז להמר שאם היתה חלופה הולמת, מחאת המכתש היתה לובשת צביון אחר, ותרשו לי לומר, אפילו שולי. די להביט לצדדים – פתח תקווה, ירושלים, נתניה, חיפה – כדי להבין.
אם להיות ריאלי, אני לא רואה סיכוי בטווח הנראה לעין שלהפועל ר"ג יוקם איצטדיון חלופי, אלא אם כן יווצרו נסיבות פוליטיות מתאימות. הדבר היחיד שנותר לעשות הוא לשכנע את העירייה לבנות במקום ציון, מעין דגם ארכיטקטוני מוקטן של האיצטדיון האהוב, ולא להסתפק בעמוד המסורתי עם השלט "כאן היה", עלה התאנה המסורתי לחוסר רצון לשמר אתרים היסטוריים ששכונת בורוכוב משופעת בהם. ציון כזה יהיה בבחינת "מקדש מעט" לעברה המפואר של גבעתיים ההולך ומתבטל בפני הווה אורבני, דורסני ומעיק.
מה כן נותר? המועדון. נכון, יש אנשים טובים שהאבנים חשובות להם יותר מהקבוצה, ואפילו מתרצים בכך את אי הגעתם למשחקים. לטעמי זו הדחקה לא רלוונטית. המועדון, לאורך שנים, משנה פניו – שחקנים, מאמנים, קהל – ועדיין דורות אוהדים הולכים אחריו. נכפה עלינו להתנתק מהמגרש ההיסטורי. זו סיבה טובה לחזק עוד יותר את תמיכתנו בקבוצה. היא וגם אנחנו זקוקים לכך, במיוחד בתקופה זו כשמצבה הניהולי והכספי לא היה מעולם טוב יותר והחזרה לליגת על קרובה מתמיד.

יום שבת, 28 בינואר 2012

פוסט זה נכתב לקראת הדרבי  27 ינואר 2012. בגשם שוטף וקור מקפיא נצחנו 2:0 . בסיום נוצר קרע גדול בין האוהדים למאמן פרדי דוד.

 

כשפיצלה ולופא הלכו מכות

מכות ביציעים * מהלומות בין שחקנים * סוס משטרה שנדקר * ניסיון לקנות משחק * פיצוצים ותמרות עשן * "אדום עתיק" חוזר לשנים שבהן שחקני הפועל עברו לצד השני של המדרכה כשראו מולם שחקן של הכח


מאת יוסי עוז (אדום עתיק)
ביום שישי ייערך עוד דרבי בין קבוצתנו האהובה, הפועל ר"ג, לבין שנואי נפשנו הסגולים-צהובים, הידועים בשם הכח עמידר רמת גן. הדרבי ייערך במבצרם של ה"אוסטרים", הידוע כאיצטדיון וינה טר, על שם בירתם (לצערנו, גם מגרשנו הביתי ). דרבי הוא דרבי הוא דרבי, ואמור לרגש את קהל האוהדים ולטעון אותו באנרגיות הנדרשות כך שביום שישי בשעה 3 יחול המפץ הגדול.
עם עליית הקבוצות ירעם קהל האלפים האדום ויטיל חיתתו על קומץ הסגולים הידועים בבריונותם. על כר הדשא ינעצו השחקנים מבטים מזרי אימה ביריביהם - והאיבה תפרח. מיד עם הפתיחה יתנפלו אלה על אלה, כיסוחים ללא קץ, הרחקות שחקנים, אש ותמרות עשן. ביציע – אבנים מתעופפות, קטטות בין מחנות האוהדים, תופים נקרעים, כרזות עידוד נתלשות ונרמסות, אוהדים פורצים למגרש, שופטים חסרי אונים, כוחות משטרה בגיבוי סוסים ישעטו להפריד בין מחנות הניצים, ולמרבה הפליאה בשוך המהומה יתחדש המשחק עד לפיצוץ הבא. בסוף כמובן ינצחו האדומים הטובים ויהיו מלכי עיר הגנים ועיר הגבעות לפחות עד הדרבי הבא.
תאמרו בוודאי מהיכן שאב "אדום עתיק" חזיונות אפוקליפטיים והזויים כאלה? האם שוב התבלבלו לו הכדורים בבוקר? ובכן אוהדים, בעיקר הצעירים, היה גם היה! כל זאת ועוד התרחש בתקופת הדרבים הגדולים, אלה ששוחקו בשנים 1961-1969 בליגה הראשונה במגרשי המכתש וגלי גיל (ששכן במקום בו עומד היום בניין מכבי במתחם הבורסה ובסמיכות לבריכת גלי גיל ז"ל) לעיני קהל אלפים. פשפשתי בזכרוני ונזכרתי בחוויות האישיות מחלק מהמשחקים שגם ראיתי. נעזרתי מאוד בחומרים שסיפק לי באדיבותו אלישע שוחט, ההיסטוריון של הפועל ר"ג והאיש שיודע כל מה שרק אפשר לדעת על כל משחק. נעזרתי גם בזכרונם של שחקני עבר, ולצורך כך שמתי נפשי בכפי, חציתי את הקווים ונפגשתי עם אהרון קפיטולניק, בלמה האימתני של הכח, שוחחתי ארוכות עם רוני יעקובסון, מגן הקבוצה בסוף שנות ה-60, ואף עם קיצוני דור האליפות, צביקה (פיצלה) היימן.
אין לי כוונה למחזר את כל המשחקים ושלל האירועים. רק לרענן את זכרונם של הוותיקים ולהנחיל קצת מורשת קרב לצעירים יותר. אז מאיפה צמחו שורשי האיבה בין הקבוצות? קודם כל היריבות העירונית ניזונה ממיתוס הדרבי - מי תהיה מלכת העיר. יתכן וברקע פעלו גם מתיחויות על רקע סוציולוגי ופוליטי. הפועל היתה מזוהה עם השילוש ההסתדרות/מפא"י/אדום ועם גבעתיים ור"ג הממוסדות. הכח הגיעה במקור משכונת שפירא בת"א ואוהדיה היו מזוהים עם שכונות השוליים. רבים מהם היו בזמנו אוהדי וחברי אצ"ל ואחר כך מפלגת חרות.
רוני יעקובסון אומר במפורש: "שנאנו אותם. כשראיתי ברחוב שחקן הכח עברתי למדרכה השנייה". קפיטולניק אומר: "לא זכורה לי שנאה אישית, אבל היה נתק בין הקבוצות ולא אהבנו את האדומים". פיצלה זוכר יריבות קשה, אבל לאחר זמן דווקא חברויות. המשחק הראשון הידוע כ"דרבי הסוס" נערך ב-1961 במכתש, שכרגיל בכל משחקי הדרבי היה מלא מפה לפה. אוהדי שני המחנות ישבו יחד ביציע הדרומי כאשר אוהדי הכח, שהיו במיעוט, התרכזו בצידו המזרחי. היציע המזרחי, שהיה אז מצוק הכורכר, נכבש ע"י חניכי הנוער העובד בחולצות כחולות וחמושים בתופים (פוליטיקה כבר אמרנו?).
משום מה, לא הוגדר המשחק הזה כדרבי . הכח עדיין היתה ת"א ושתי הקבוצות היו בליגה השנייה. על הקווים של הכח עמד חנוך מורדכוביץ', שחקנה האגדי של הפועל ר"ג רק שנה לפני כן, ואת הפועל ר"ג אימן וארון. עד הדקה ה-50 הובילה הפועל 1:2 (גיצי ודוד נתן), ואז בדקה ה-60 זה התחיל.
יעל קפיטולניק, אשתו של בלם הכח, זוכרת שאוהדי הפועל הקניטו את קדוש בקריאות ב.כ.ת. (כינוי למי ששוחרר מהצבא על סעיף נפשי) וכמובן זריקת אבנים מהמזרחי, מה שגרם לשוער המיתולוגי להשתולל. ואז פרצו אוהדי הכח ליציע המזרחי, תלשו כרזות ושלטים, היכו את ילדי הנוער העובד, קרעו את התופים, חדרו למגרש והתעמתו עם אוהדי הפועל. שוטרים ופרשים נכנסו להשליט סדר. במהומה נדקר סוס משטרה. לופא קדוש טוען שהסוס נתקע בעמוד ברזל, אבל יעל קפיטולניק ועוד רבים (אני ביניהם) זוכרים דקירה. רק לאחר שנים נודע לי שהסוס מת ואילו רוכבו נפטר שנה לאחר מכן. לפי "מחקרים" נדקר הסוס ע"י אוהד הכח, יוסקאי.
מה שלא כולם זוכרים זו העובדה שהמשחק חודש, עד לדקה ה-88, בה פנה קפטן הכח לשופט וורנר בטענה ששוב נזרקות אבנים על השוער. וורנר הורה להמשיך ואז בעט הקפטן את הכדור מחוץ לתחומי המכתש, שוב פרצה השתוללות של אוהדי הכח ואיום על השופטים, המשחק פוצץ והכח ספגה הפסד טכני.
שנת 1964-1963 - עונת האליפות. בדרבי הראשון ניצחה הפועל 1:2. הדרבי השני נערך מחזור אחד לסיום. במשחק הבא תנצח ר"ג את מכבי חיפה ותזכה באליפות ההיסטורית שלה. הפועל ניצחה בדרבי שוב 1:2. יעל וקפי מספרים כי ביום שישי לפני המשחק באו שני אנשי הפועל לדירתם והציעו לקפי סכום עתק, בתנאי שייתן את המשחק. קפי גירש את השניים וזכה לשטיפה מיעל, שטענה כי הסכום שהוצע היה מחלץ אותם מהקשיים הכלכליים כזוג צעיר, ושמדובר בסך הכל במשחק. קפי מתעקש על ספורטיביות.
שנת 1965-1964 היתה עונת האליפות של הכח. הדרבי הראשון הסתיים בתיקו אפס. הדרבי השני נערך שוב מחזור לפני הסיום. שלמה לוי מתעתע בקפיטולניק בתרגיל שכונה, שולח את הכדור משמאל לבלם, עוקף אותו מימין ומול קדוש קובע 0:1. קפיטולניק מספר לי כי באימון יום לפני המשחק הוא נפצע, אבל הוכרח לעלות לשחק וקיבל זריקה ששיתקה את כף הרגל. לדבריו, אפילו שלמה לוי התפלא על הקלות בה עבר את הבלם. אליפות הכח עמדה בסכנה, אבל במשחק הבא מכבי ת"א פתחה רגליים, הפועל ת"א הפסידה בנתניה והכח אלופה.

עונת 1967-1966 לא האירה פנים להפועל, שלמרות רוב הרכב האליפות והכריש על הקווים השיגה ניצחון אחד ב-14 משחקים. אבל לדרבי חוקים משלו, והפעם דאגו לכך השלישייה היימן, קדוש וקפיטולניק. דקה 6, הוצאת שוער גרועה של קדוש וראובן קובינה כהן מקשית מ-25 מ' – 0:1 להפועל. דקות מספר חולפות, קדוש הודף לא טוב, קפיטולניק מנסה להחזיר לשוער, נחמיאס מתערב, מסיט לכתב ששון וכבר 0:2. דקה 33, היימן מעלה ל-0:3. דקה 63, שוב טעות של קדוש וששון קובע 0:4. הכח מצמצמים ומקופחים בפנדל, והמשחק הופך להיות אלים. בדקה ה-87 מגיעה המהומה המסורתית: השופט שורק לעבירה, קפי רץ לשופט אשכנזי ובדרך פוגע בהיימן. השופט לא רואה. היימן מחזיר לקפי והפעם אשכנזי רואה ומרחיק את היימן. פיצלה מסרב לרדת ומשתולל. מהספסל נשלח מנו אדיב לפנות את היימן מהמגרש. בדרך החוצה הם חולפים ליד קדוש, היימן מחליף איתו ברכות וקדוש עצבני כתמיד רץ לסגור חשבון. שוב פרשי משטרה פורצים למגרש עד לרגיעה, המשחק מחודש עד לסיום והפועל מנצחת 1:4.
עונת 1968-1967 היתה עונת ההקפאה. בסיבוב הראשון 1:1. הסיבוב השני זימן את אחד המשחקים ההזויים שראיתי. עד למחצית היתה התוצאה 0:1 להפועל. דקה 57, ראובן כהן מבקיע והמגן ברזסקי רץ לקחת את הכדור, אלא שמגן הכח אינו מאפשר. ברזסקי מושך בכוח את הכדור מידי המגן שנופל, קם ופוגע בברזסקי שנופל לרצפה. קדוש (כרגיל) רץ ובועט בצווארו ומיד מורחק ע"י השופט אוטו פריד. קפיטולניק נכנס לשער וקובינה מבקיע את השלישי. דקה 77, פרקש מהכח פוגע בשוער הפועל, עוזי זנדר, ומורחק. הכח נשארת ב-9 שחקנים. דקה 83, בביוף מהכח נוטש את המשחק, קובינה והיימן מוסיפים צמד ואז אלבוכר מהכח מחליט גם הוא שדי לו ועוזב. הכח מסיימת עם שבעה שחקנים ועם בלם בשער. עד היום לא ברור לי מה בדיוק קרה שם.
1969-1968, עונת הירידה של הפועל ר"ג היתה גם העונה היחידה בה ניצחה הכח בשני המשחקים, כאשר מאמנה הוא הכריש דוביד שוייצר, שחצה את הכביש והפך למאמן עם מספר הנצחונות הגדול ביותר בדרבים משני צידי הכביש. סיבוב ראשון 1:2 לכח, שמנצחת גם בסיבוב השני 0:2, והפועל בדרך לליגה השנייה. עשר שנים חולפות עד לדרבי הבא שממנו ואילך כל הדרבים משוחקים בליגה השנייה.
ימי הדרבים הגדולים חלפו ללא שוב. ביום שישי שוב דרבי, שוב בליגה השנייה. 5,000 צופים לא יהיו, גם המכתש לא, סוסי המשטרה ינוחו באורווה, קפיטולניק והיימן יישארו בבית וקדוש יעמוד על הקווים של הפועל ירושלים. אנחנו נהיה שם, ננצח, אלא מה, ונקווה ששוב יהיה זה הדרבי האחרון כי רק קבוצה אחת עולה לליגת על וזו תהיה הפועל ר"ג.