פוסט זה נכתב על ידי ופורסם בבלוג של שלמה מן כגרסה ערוכה ומוכוונת מכתש. הפוסט המקורי נמצא בהמשך לפוסט זה.
כשבגרוש היה חור
פורסם בתאריך 7 ביוני 2011 מאת maktesh
  חברי ההגנה במכנסיים קצרים, שמעון פרס בפסק זמן מהכור האטומי, רקדניות על החומה ועוד * יוסי עוז נבר בצילומי סרטים ישנים שהפיקו אולפני גבע, ודלה מהם תמונות חדשות מחיי המכתש כמקום האירועים האולטימטיבי של גבעתיים * יש גם פרק על מגרש הכדורסל של קלעי * פנינה היסטורית – לתפארת ראשי העיר ההורסים



מאת יוסי עוז






"סרטי גבע" נקשרו קשר הדוק לגבעתיים. אפילו שמם מרמז על המקום בו הוקמו ופעלו. בקרוב ייהרסו האולפנים ברחוב וייצמן לטובת עוד מפלצת בטון. בביקור בתערוכת הסיום באולפנים צפיתי במספר סרטונים היסטוריים שנעשו על העיר, שוחחתי עם המארגן וזכיתי בדיסק של הסרטים, מהם חילצתי כמה תמונות מסיפור המסע בזמן של גבעתיים, ובעיקר של המכתש.

1958 היתה שנה משמעותית בחיי. סיימתי את בית הספר העממי כצנלסון. מבחינתי היה זה ה-אירוע, אבל למדינה היו מחשבות אחרות. שנת תשי"ח הוכרזה כ"שנת העשור" למדינה. נערכו חגיגות וטקסים ממלכתיים, אבל לא נפקד גם מקומם של האירועים המקומיים. היה במה להתגאות: מבצע קדש הסתיים לפני פחות משנה בניצחון גדול, "ותשקוט הארץ", האוכלוסיה גדלה פי 3, הגיעו כספי השילומים מגרמניה, הסתיים משטר הצנע, רה"מ בן גוריון סגר עשור בתפקיד ונשיא המדינה הנערץ, יצחק בן צבי, כיהן כבר שש שנים. ממש אופוריה.
המועצה המקומית גבעתיים ושמעון בן צבי בראשה, לא פיגרה אחרי החגיגות ואף הפיקה סרט בשם "גבעתיים". לתוך עשר דקות דחסו את כל טוב העיר ושכיותיה: בונים וסוללים, יום העצמאות, קישוט העיר, אימהות ותינוקות, גנים ציבוריים, טקס יד לבנים, בתי ספר, בריכת רמב"ם, טקסים ועצרות, תזמורות ומקהלות, ראש המועצה פה, ראש המועצה שם ו-30 אלף תושבים המצטופפים ב-3,250 דונם (עדיין ברווחה יחסית).




ולענייני המכתש: באיחור של עשר שנים החליטה ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים להעניק את אות ההגנה למי שהיו חברי הארגון. חלוקת האות החלה ב-1958. הטקס לחברי ההגנה של גבעתיים והסביבה נערך במכתש. בני גבעתיים, כיאה למארחים, זכו לפינה משלהם וברוח אופנת אותם הימים חלקם אף הופיעו במכנסי חאקי קצרים. החומה המזרחית של המכתש וגבעת הכורכר היוו תפאורה מרשימה.

על בימת הכבוד היו מכובדים רבים וביניהם שמעון פרס, אז עוזר שר הביטחון, שהיה עסוק באותם ימים במו"מ עם הצרפתים על הקמת הכור בדימונה. על הבמה, כשחומת המכתש הצפונית בגבם, נראים משמאל לימין: אל"מ שמעון אבידן (מח"ט גבעתי במלחמת העצמאות), אל"מ מיכאל בן-גל (מפקד מחוז ת"א), רס"ן משה (מוסה) אשד, לוחם גבעתי, שמעון פרס, צפריר (עוזר שר הביטחון) וישראל בקר (מזכ"ל ההסתדרות). בסיום הטקס – "המסדר ינוע בשדרות מסע לימין", הוותיקים צעדו בסך והג'יפים שעטו על קו האורך של המכתש.

יום העצמאות העשירי בגבעתיים נחוג ברוב פאר באתר המופעים המרהיב של העיירה, האחד והיחיד – המכתש. שיאו של הטקס היה מופע ריקודי עם. החומה השתלבה נהדר כחלק מהתפאורה.

בסקירת בתי הספר בסרט לא נפקד מקומו של תיכון קלעי, הראשון בעיר ותקופה ארוכה גם היחיד. בזיכרון הקולקטיבי האורדוני, הוא לא מתחבר בהכרח לבחינות בגרות. בשלהי שנות ה-50, תחילת ה-60, צץ גורם אהדה חדש לילדי גבעתיים – קבוצת הכדורסל של הפועל ר"ג ושלל כוכביה: "פתק" אלוני, עמוס קמינר, רענן כץ ואלילנו מושליין, לימים מפציץ כבד בקבוצת הכדוריד. כמיטב המסורת, קבוצות "אדומות" לא שיחקו בר"ג הבורגנית (עאלק) אלא בגבעתיים הפועלית. המגרש שנבחר היה של תיכון ע"ש דוד קלעי שבשיפולי המכתש.

יצוין כי לא מדובר בהיכל הספורט המפואר ביד אליהו, אלא במגרש בלטות פרוץ לכל רוח, פנסי תאורה מתנדנדים על כבלי מתכת ולוחות סל עשויים מקרש. ביום שיחקו הבנות של קלעי ובערב התאמנה הקבוצה. משחקי הליגה נערכו ביום שישי בערב, מעין משחק מקדים למסיבה הסלונית. "קהל האלפים" הצטופף מאחורי הסל ועל טריבונת שתי המדרגות, ממנה נלקחתי אחר כבוד למעצר במשטרת ר"ג. הסיפור המלא פורסם כאן לפני שנתיים וחצי.

1972 היתה שנת היובל לגבעתיים. גביר העיירה, האיש, הכובע והאגדה – קובה קרייזמן - חש הזדמנות היסטורית שאסור להחמיצה, נזכר במורו ורבו שמעון בן צבי (קובה היה סגנו שנים רבות ), שעשה סרט כבר ב-1958, והפיק אף הוא סרט יובל ביחד עם אולפני גבע - "חיים שכאלה בגבעתיים". כל הסרט ברוחו, צלמו וקולו של קרייזמן, היה שיר הלל לעיר ולעומד בראשה, ורצוף פנינים כמו: "גבעתיים, עיר קטנה, יפה ונקייה… ואמיצה… מקום שנעים לחיות בו עם רווחים בין הבתים"… ועוד. הסרט הציג בין היתר את רחובות העיר, כיכר נגה, בנק הפועלים בוויצמן, בית העירייה, בית אלון, מרכז כורזין, מכבי האש, אולפני גבע, ספריות, קונסבטוריון וילדים מנגנים בניצוחו של שפי, גיל ורן אלדמע, וכמובן קרייזמן וחברי המועצה שלו כשהם מכונסים ב"גבעת הכרם" (כיום הקניון ורחוב בן צבי) ומציגים את תוכנית הסיטי ובליבה פארק של 60 דונם! למוצא הישר יינתן פרס.

אחד ממפעלותיה החשובים של שכונת בורוכוב, השכונה הראשונה של העיר, הוא הקמת המכתש המונצח כאן בתמונה התלויה מעל מיטתו של כל אורדון מכובד. למען הגילוי הנאות, פס הקול בסרט אינו מזכיר עובדה זו ומבחינתו מדובר בבני השכונה העובדים במשקי העזר שלהם. אבל כידוע לעובדות אין משמעות, ולמיתוס חיים משלו.

הפנינה נשמרה לסוף הסרטון: המצלמה משוטטת על נוף פנורמי של העיר ומתמקדת במכתש. חדי העין יבחינו כי התמונה צולמה מרחוב פרוג, שאז עדיין רבו בו הבתים הקטנים. בתמונה ניתן לראות משמאל את בית הספר בורוכוב.


גבעתיים של הסרטים חלפה עברה לה, סרטי גבע אף הם כבר לא עימנו ורק המכתש עודנו ניצב, וסופו מי ישורנו.

הסיפור המלא – בבלוג של יוסי עוז.